הקמפיין של דאב על הקיר של דיזנגוף סנטר עלה אתמול וזכיתי להיכלל היום במצגת. הקיר צפוי להמשיך ולפעול בשבועיים הקרובים. אם גם אתן רוצות לקחת חלק ולזכות בדקות התהילה שלכן בראש חוצות מרכז העיר, אתן מוזמנות להשתמש באפליקציה בפייסבוק ולהעלות את התמונה שלכן. יהיה מגה-פיקסל.
השנה הזו היא השנה האחרונה בה אוכל להשתתף בתחרות מלכת היופי. למעשה מלידתי כבר הייתי פסולה כיוון שאינני גבוהה מספיק. גם דיילת אוויר לא אוכל להיות, לסמן בסקסיות דרכי מעבר בעת נחיתת אונס בגלל גובהי וגם לא לתרום דם או מח עצם; זה כי אני רזה מדי. שיערי דליל, הציפורניים שלי קצרות עד כסוסות. אני נושכת את שפתיי עד זוב דם באופן קבוע. יש לי כתם לידה על הברך וכוויה מאגזוז קטנוע על הקרסול. שומה על הגב והשד הימני שלי מעט גדול יותר מהשמאלי. פעם הלכתי לאודישנים של תכנית ריאליטי אינטרנטית, סוג של טייק אוף ל"הברבור" כי רציתי לעשות ניתוח אף. הם הציעו שאעשה גם ניתוח הצמדת אוזניים כי האוזניים שלי בולטות מדי, וטשטוש ורידים כי אני נורא לבנה והם נורא כחולים, והגדלת חזה גם. בגיל 12 תפס אותי איזה רמאי ברחוב וניסה לשכנע אותי לעשות אצלו בוק כי אני נורא נורא יפה. כדי להוריד אותי מהרעיון אימא שלי צילמה אותי בעצמה ושלחה תמונות לסוכנויות ידועות כדי להוכיח לי שאין לי סיכוי להיות דוגמנית. ביסודי ובתיכון היו צוחקים על האף שלי ועל השפה התחתונה שלי שמתעקמת הצידה מעט. פעם אחת בגיל 15 לא הורדתי שיער מהרגליים ממש המון זמן ואיזה ילד אכזרי הפשיל את מכנסיי בכוונה כדי לחשוף את יערות רגליי וכולם צחקו עלי. כשהייתי בת 13, עם שיער דליל, אף גדול וגשר הופעתי בערוץ הילדים וכל מי שהכרתי באינטרנט וראה אותי צחק עלי שאני נורא מכוערת. האקס שלי איים עלי שאם אשמין, אסתפר או אפסיק להתעמל הוא יפרד ממני. שנאתי את עצמי כל-כך הרבה שנים.
ניסיתי למצוא תמונה ישנה שלי מימי הכיעור, אבל כן, טוב… לא באמת מצאתי. סימן שעשיתי עבודה טובה.
כבלוגרית וכאשה הוזמנתי לקחת חלק בקמפיין החדש של דאב - "יופי אמיתי", ולהראות יופי נשי אמיתי מהו לרגל יום האשה. החל מה-8.3, ערב תחרות מלכת היופי, יעלה בדיזנגוף סנטר קיר ענק עם תמונות של הגולשות החברות בעמוד האוהדים בפייסבוק. אתן מוזמנות להביע דיעה וכמובן להעלות תמונה.
לפני חודשיים ישבתי עם חבריי ללימודים כדי לעבוד על הפקות שונות. בדר"כ כשיש לנו ישיבות הפקה קשה לנו להימנע מלדבר על כמה הלימודים שלנו במכללה יקרים (בין 20 ל-27 אלף שקלים בשנה), ומנסים להעלות רעיונות כיצד אפשר לעשות יותר כסף כדי לממן את הלימודים. אמרתי להם - חברים, יש לנו ציוד, יש לנו את הכלים המקצועיים, בואו נעשה סרטונים קצרים לאינטרנט משולבים בתוכן שיווקי. אני מכירה את האנשים הנכונים, אני יודעת מה צריך לעשות כדי לממש את זה, כל מה שצריך זה תעוזה, קריאייטיביות ולהפסיק לעשן כל-כך הרבה. החברים שלי הרימו עלי גבה וחשבו שהרעיון שלי מטופש. מדוע הם חשבו שהרעיון שלי מטופש? אהה, לזה יש כמה סיבות! ראשית, כבר שנים מדברים על תחום הניו-מדיה והמרת הפורמט הטלוויזיוני אליו שלכאורה אמור לשנות את חיינו אבל בעיקר הוא עדיין לא קורה. שנית, הם לא מבינים הרבה באינטרנט. (הרצאה בנושא הניו-מדיה בלימודים גררה את התגובות הרגילות של "שוב מיכל הפלוצה מדברת עם המרצה על מושגים שאף אחד לא מכיר בזמן שאנחנו נחרנו להנאתנו.") שלישית, הם מעשנים יותר מדי.
את ההשראה לרעיון שאבתי בזמנו מסדרת האינטרנט "הבייביליס בייבס" שרצה באתר פליקס לפני כמה חודשים בשקט בשקט (כקמפיין שיווקי לבייביליס) וסדרת האינטרנט "פיני" שנראתה מבטיחה מאד בנובמבר אך ככל הנראה נגנזה אל הלא-נודע והסתיימה אחרי שני פרקים בלבד. (יותר זריז מירידתה של "משפחת קומיצ'לי" מלוח השידורים!) יתכן אפילו ש"פיני" נכשלה כיוון שלא היתה מאוגפת בחסויות או מותג שיתמוך בה כלכלית.
לאט לאט (ממש ממש לאט) מותגים בארץ מתחילים להבין את הגליק הגדול ומתחילים לממש את תחזיות הניו-מדיה הלכה למעשה. בחו"ל זה כבר מזמן לא כזה ביג דיל. למעשה, בחודשים האחרונים נכנס לשוק אפילו שחקן חדש יותר שנקרא ARG - אלטרנטיב ריאליטי גיימז; סרטוני יו טיוב שמפעילים את הצופה לעבור בין סרטונים לסרטונים באמצעות משחקים שכוללים תיוגים וקישורים. דוגמא אחת לא שיווקית לכך היא "Choose A Different Ending", קמפיין חברתי למיגור האלימות. דוגמא שניה, כן שיווקית, היא לסדרה "דקסטר" בסגנון "איפה אפי?". הקמפיין עלה במקביל לעלייתה של העונה הקודמת במטרה לקדם אותה. לפי איך שאני רואה את זה, בישראל הדרך מכאן ועד לקמפיינים בסגנון הזה קצת רחוקה, אם כי מי יודע - אולי הפוסט הזה יהווה קטליזטור ועוד חודשיים מפה אני אגיד "שיט, הייתי צריכה לעשות את זה קודם!".
מהבחינה הזו אין פלא שחברת The Box מרגישה חלוצה בתחום. בארסנל של החברה נמצאת סדרת האינטרנט והסלולר "סלבס", שבזמנה הצליחה לעשות הרבה רעש ביחס לסדר הגודל של הקהל שצורך ניו-מדיה באינטרנט ובסלולר בארץ וגם הצליחה לחצות את הגבולות הללו אל קהל יותר הטרוגני. כעת The Box חברו אל עלית וביחד יצרו את סדרת האינטרנט הקומית "קרטושק'ס". הסדרה מספרת אודות יוני, בחור במושב שמאוהב באפרת שבכלל אוהבת ספורטאים. אביו של יוני, אפרים (תומר שרון) חוזר אל חייו אחרי שנטש אותו ומחליט לאמן אותו לקראת אליפות הקרטושק'ס שמתקיימת במושב כדי לזכות בליבה של אפרת.
הסדרה נשענת על המוצר תפוצ'יפס ועם זאת נמנעת כמעט לחלוטין מלהזכיר אותו בתכניה. למעשה, מבחינה זו אפשר להתייחס לעלית כאל גוף שידור בכל הנוגע לפורמט ואופן ההפצה שלו. הסדרה עצמה מהווה חלק מקמפיין מקיף לתפוצ'יפס בכלל המדיות בו הושקע 2.5 מליון ש"ח. ב"קרטושק'ס" ספציפית הושקעו חצי מליון שקלים - סכום שלא היה מבייש תקציב של סרט פיצ'ר עשור אחורה. ביום א' האחרון הוזמנתי להשקה של הסדרה במשרדי החברה כדי לצפות בחלק מהפרקים בסדרה. אני חייבת להודות שאני מעט התאכזבתי מהפרק הראשון ובמסגרת גודל התקציב ציפיתי לקבל יותר, אך הפרקים שהגיעו אחרי כן השתפרו לאין שיעור ואפילו אני פכפכתי גאגים לאוויר.
"קרטושק'ס" גורמת לי לתהות, האם זוהי סנונית להבא לבוא בתחום הניו-מדיה, או שמא חברות מסחריות ומותגים ימשיכו לשקשק ולהיצמד אך ורק למדיה הישנה? אני אשית מקווה שכן, יש לי לימודים לממן.
אם אהבתם ונהניתם מהסדרה או שבא לכם לרשום כל דבר העולה על דעתכם לגביה, אתם מוזמנים להצטרף לעמוד האוהדים בפייסבוק ולחלוק את אשר על תפוח האדמה או הלב שלכם.
לפני חודשיים בית הספר למשחק אימפו הרים את תחרות ופסטיבל "אימפרו אקשן" הראשון, במסגרתו יוצרים השתתפו בהפקת סרטים קצרים בליהוק שחקני שנה ג' של בית הספר. יצא לי להשתתף באחת ההפקות כמפיקה בפועל, אותו ביים שמעון ראיצ'יק (שבשנה שעברה זכה בפסטיבל "צו 8″ על סרטו "שניים" והכוכב ההורס שלי מהסרט הראשון שביימתי "סיפורו של שמעון"). הסרט נקרא "ריבוט", משתתפים בו טל מור-חזן, אודי אייזנקוט וגלעד גיא, כולם תלמידי שנה ג' כאמור. את הסרט צילם נטע מאיר. עם הסרט הגענו לגמר - 12 סרטים מתוך ה-34 שהוגשו. אתם מוזמנים לצפות ולהגיב.
אז חיכיתי בינתיים בשקט יחסי בעניין האודישנים של היפה והחנון 2 עד שיעלה האייטם בנענע10, שמחה לבשר שהיום הוא עלה סוף סוף. בשבוע שעבר נבחרתי ביחד עם בלוגר נוסף, מעיין יחבס, לשפוט באודישנים של היפה והחנון 2 ואין ספק שזו היתה חוויה מרתקת בעיני. אני חושבת שהחלק הכיפי העיקרי היה עבורי דווקא העובדה שהכרתי המון אנשים בשטח. המפיק הלוגיסטי של העונה החדשה, רגב, הוא אחד האנשים היותר אהובים עלי (והיה הממונה עלי בהפקה של "הרווק"). הוא ואודי לוי ממחלקת המדיה ואינטראקטיב של ערוץ 10 עזרו לי אפילו בצילום מספר קטעים לדוקו שלי על הבלוג (המון תודה!) שאני צפויה לסיים את צילומיו ולהתחיל לערוך אותו בימים הקרובים. האולפנים בהם התקיימו האודישנים שייכים למורה התותח שלי לעריכה, הקטור (שבסוף הסכים לתת לי את החגורה הורודה אבל התביישתי לקחת אותה), שהופתע מאד לראות אותי במקום ושאל ספק בזלזול ספק ביראה אם אשכרה באתי להיבחן באודישנים.
גם מעיין וגם אני סטודנטים לקולנוע. הוא לומד בשנה ג' באונ' ת"א ואילו אני בשנה ב' במנשר. אין ספק שעבור שנינו האודישנים מהווים חיבור מעניין במיוחד לתחום בו אנחנו מעוניינים לעסוק בסופו של דבר. אמנם תכניות ריאליטי אינן יושבות תחת אותה הגדרה כ"סוגת עילית" אבל, ואני מתנקה מכל יצר פלצנות של סטודנט ממוצע לקולנוע, ברור שמי שרוצה לעסוק בתחום חייב להיות בעל ראש על הכתפיים ולהבין שלצד האמנות והרוח אנחנו חיים בעולם שחייבים להתקיים בו ממשהו חומרי מאד בתעשיה הזו. לא יצא לי להכיר לעומק הרבה אנשים במשרד ההפקות של "היפה והחנון" ("הישרדות", "הרווק" וכו'), אבל הרושם שהתקבל בעיני הוא שזה בהחלט סוג האנשים שעובדים שם. בסופו של דבר אני לא רואה את עצמי מתעסקת בקולנוע באופן קבוע - העבודה היא מאד קשה ולרוב גם לא מתגמלת מספיק בארץ. דווקא כן רואה את עצמי משתלבת בתחום הטלוויזיה ואף בקריצה יותר לתחום הניו-מדיה - בכל מה שנוגע לתכני וידאו באינטרנט וסלולר, שבעיני שם טמון העתיד האמיתי לפחות בשנים הקרובות.
ההתנסות ברמת הפרה-פרודקשן; תחקיר ואודישנים בעיני היא התנסות שעבור סטודנט לקולנוע חשובה מאד ואני שמחה שנפל בחלקי לעבור את החוויה הזו. למדתי ממנה הרבה על התנהלות בפרה-פרודקשן וברמת תחקיר בתחום הריאליטי, שאמנם זה משהו שאני לא לומדת במנשר ומעיין בטח לא לומד באונ' ת"א "על יבש". אז המון המון תודה לכל האנשים שבזכותם התאפשרה לי החוויה המרתקת הזו - החבר'ה באבוט-רייפ-המאירי ומחלקת המדיה ואינטראקטיב של ערוץ 10. הנה האייטם שעלה בנענע10 היום:
טוויטר
