הבלוג של מיכל

לשרוד מחוץ למשרד

העונה החדשה של הישרדות מרגשת אותי. באמת. אני גם משוחדת. עבדתי בהפקה. כמי שלא מאמינה בצפיה בטלויזיה אלא אם משלמים לי על זה, אני חייבת להודות שממש נהניתי מהעונה שעומדת לעלות ביום ראשון של "הישרדות אולסטארס - אוהדים נגד שורדים" בערוץ 10.  כמובן בלי שמץ של ספוילרים, אני יכולה להגיד שעומדת להיות עונה רצופה בהפתעות, בעיקר מבחינת השורדים, שחוזרים מושכלים יותר לעונה הזאת. מבחינת המעריצים, בין הדמויות היותר מרתקות שתתקלו בהם יהיו מקס "שפקס" לבקובסקי, איש עסקים בן 41 מתל-אביב, וגיא גולד, כתב בנענע10 ורב קעקועים.

ביום שלישי ערוץ 10 ארגנו אירוע בלוגרים לכבוד עליית "הישרדות אולסטארס" בסימן מלחמה (או שמא הומאז' ל"פלוטילה"?) והוציאו אותנו מהעיר הרחק אל יער בן שמן. הפעילות כללה בעיקרה בליסת בורקסים ופיינט בול (באדיבות "אדרנלין בשטח") עדין לבלוגרים שלא רגילים להזיז את התחת ממקום למקום שכן את רוב יומם הם מעבירים מול המחשב. בהתחלה מאד חששתי מהרעיון של פיינט בול. בתור ילדה הייתי רגילה בפעילויות ספורטיביות קבוצתיות להיבחר אחרונה ובעיקר לא להיות טובה בשום דבר. את מיטב שיעורי הספורט ביליתי בתירוצי "קיבלתי מחזור" (כן, כל שבוע) או אי הגעה כללית (עד האישור המיוחל מהרופאה שהריאה הימנית שלי דפוקה). מה שכן הייתי אלופת כפיפות בטן ומתח לבנות (כמעט 2 דקות שלמות!). מאז אותן שנות ילדות והתבגרות הדברים השתנו. למדתי לרוץ יותר מחצי דקה ברציפות, יש לי רגלי ברזל מרכיבות אינסופיות באופניים (רוכבת בממוצע 8 ק"מ ביום), אבל עדיין המשכתי לפחד מפעילויות ספורטיביות קבוצתיות, עד כדי כך שאפילו לחוגים בחדר כושר אני פוחדת ללכת כדי לא להרגיש מפגרת.

ובכל זאת, ביום ג' מצאתי את עצמי ללא היסוס לוקחת על עצמי אחריות של להיות ראש קבוצה. לראשונה בחיי נאלצת לבחור אסטרטגית את החזקים יותר ולהותיר בסוף את החזקים פחות. בתור מי שהיתה בצד השני רוב חייה, הרגשתי לא נעים. הפתעתי אפילו את עצמי על רוח הקרב שהפגנתי, והעובדה שנצחון הקבוצה שלי חשוב לי מאד. מבפנים האדרנלין גאה והרגשתי באותם רגעים שאני רק רואה רצח בעיניים. ברגעים כאלה הודיתי לאבי שסרב בכל תוקף שאתגייס לצבא, אלוהים יודע מה היה קורה אם הייתי אוחזת נשק אמיתי ביד. לכל אורך טורניר הפיינטבול הובלנו. טמיר כהן ואני בנינו אסטרטגיות שונות לכיסוח הקבוצה המתחרה ועמדנו לא רע במשימה. בסוף הטורניר הקבוצה המתחרה הוכרזה כמנצחת, ומההלם לא טרחנו אפילו להוציא מלה. אח"כ התברר לנו, בשושו, שמדריכי הפיינט-בול הכריזו על הקבוצה השניה כמנצחת כי הם חשבו שזה יהיה נורא-נורא מצחיק. זה ממש לא נורא-נורא מצחיק. זה די עצוב. למעשה, זה היה כל-כך ברור - כמו לתת לבחורה לנצח בפלייסטיישן כי היא בחורה. אם היא לא תנצח היא תזרוק את השלט בתסכול ותגיד "לא רוצה לשחק יותר!" ואז מה הכיף בזה?

היילייט מעניין נוסף היה שהערוץ התארגן על מצלמת 3 מימדים קומפקטית, מהראשונה שמוצעת לצרכנים פרטיים. עלותה כ-600$ והתוצאות שלה סבירות למדי. כל הרעיון הטכנולוגי שעומד מאחורי תלת-מימד הוא צילום תמונה משתי זוויות שונות, כאשר כל זווית מקבלת גוונים של אדום וכחל. ככל שאובייקט מסוים נמצא יותר רחוק, כביכול יותר בעומק, כך גווני האדום והכחל יהיו רחוקים יותר זה מזה. בצפיה במשקפי תלת מימד, כאשר גווני הכחל והאדום הפוכים למה שמופיע בתמונה, תיווצר אשליה של עומק וטשטוש - ככל שגווני האדום והכחל יותר קרובים זה לזה, כך עומק השדה יראה גבוה יותר וכך האובייקט המצולם יראה "קרוב" יותר. את האשליה האופטית הזו ניתן לייצר גם באופן מלאכותי באמצעות מצלמה רגילה ודיוק רב - צילום תמונה זהה משתי זוויות שונות (שנמצאות באותו טווח של 30 מעלות, אם אינני טועה), ועריכה לאחר מכן בפוטושופ (התמונה כמו שהיא + שכבה אדומה מימין + שכבה כחולה משמאל) - ככל שהאובייקט רחוק יותר כך גווני האדום והכחל צריכים להיות יותר רחוקים זה מזה. אינני יודעת מהי הטכנולוגיה המוצעת לתלת מימד לקטע שיפתח את הישרדות ביום ראשון, כיוון שהתכנית לא צולמה באמצעות טכנולוגית שלושה מימדים (מצלמות וידאו של שלושה מימדים מכילות 2 עדשות שמצלמות משתי זויות שונות ומפולטרות בגוונים בהתאם), אבל אני מניחה שטכנולוגיות פוסט למיניהן אפשרו את התוצאה. אל תצפו ל"אוואטר", סביר יותר להניח שהתוצאה הסופית תהיה יותר קרובה ל"אליס" ממה שצולם בוידאו ולא מהווה פרי אנימציה. אגב, טכנולוגית ניכר שכל תחום תלת-המימד צובר תאוצה, נכון להיום בארה"ב כבר נמכרות טלויזיות תלת-מימד בגדלי 42-52 אינץ' ונעות סביב ה-4000 דולר. עד שנתחיל לראות שידורים פרופר בתלת-מימד סביר להניח שיקח עוד כמה שנים ספורות. השאלה הגדולה היא האם באמת נצליח לסבול את החוויה של צפיה בתלת מימד באמצעות משקפיים. טכנולוגית תלת-המימד הזו מרגישה לי כמו שלב-ביניים (כגון פלופים בצורת לייזר דיסק באייטיז ומיני דיסק בתחילת המילניום), בדרך אל צפיה הולוגרמית שתתאפשר לנו, בעיקר מבחינה כלכלית, עוד זמן רב מכאן.

לסיום, צפינו ב-10 הדקות הראשונות של הפרק שעתיד להיות משודר ביום ראשון. נראה שכל הצופים ממש נהנו מסיקוונס הפתיחה, שהיה קצבי יותר, מהיר יותר ועם הרבה פחות מלמולי-גיא-זוארץ ברקע. אם לבחון לפי 10 הדקות הראשונות, נראה שמאחורי העונה הנוכחית יושב במאי עריכה מוצלח שיודע לנקז ולרכז את מה שחשוב למען אי-התשת-הצופים.

אה כן, גם אביגיל וגיא גולד הגיעו להתארח, אבל לא באמת היה לי מה לשאול אותם. כבר ידעתי הכל.

אז איפה אתם מתכוונים להיות בערבי א' וג' בקיץ הקרוב? אני אישית מתכננת להיות בעבודה בערוץ, צפיה בטלויזיה בתשלום - זה הקטע שלי.

הישרדות אולסטארס, ערוץ 10, ימים א' וג' בשעה 21:00.

יוני 3, 2010 under קאוץ' פוטאטו - 2 תגובות. Tags: 3D, הישרדות 4, הישרדות אולסטארס, ערוץ 10, פיינטבול, תלת מימד

פוסט על שפע נשמות

הרבה אנשים שאלו אותי לפני הגמר של הרווק מי מנצחת, האם זו דפנה או נטלי. ניסיתי להסביר לאנשים שקודם כל אני לא יודעת, וגם אם הייתי יודעת - לא הייתי מספרת גם אם היו משלמים לי, כי סביר להניח שזה לא היה מספיק כדי לכסות את ההוצאות של הפרת חוזה. בלי קשר, התשובה היתה די ברורה. אה רגע, מותר כבר לגלות? כן, זו דפנה. איזה הפתעה. די, נו, לא ציפיתי שהנובוריש הקטן יבחר באשה הפשוטה והירושלמית עם ה-27 אלף אחיות שנראות בדיוק כמוהה. עם כל הרצון הטוב לאהבה, בשביל גברים "במעמדו" במקרה הטוב היה יכול לצאת מזה סרט כחול כחול לבן בשם "הרווק ששרד את התאומות הלוהטות". כן, טוב, סיפורי סינדרלה בריאליטי קורים רק באס-אם-אסים, וכך באמת רחשה גם הרשת. א י ך  י ת כ ן  ש ב ח ר  ג י א  א ת  ד פ נ ה  ע ל  פ נ י  נ ט ל י כפרהעליההנשמההטובהוהמהממתהזו?????1 אם תשאלו אותי, ואני בוחרת להסתכל בזה כבדרך הטבע-הלא-טבעית, היה קשה להתעלם מהעובדה שגיאור חובב בלונדיניות לאור השלישיה הסופית. כמו בטבע, אנו בני האדם, נמשכים באופן טבעי לאו דווקא למה שיפה יותר או מה שמטופח יותר, אלא באופן לא מודע אנחנו נמשכים אל מה שעשוי לייצר בדור הבא שלנו את הגנים הטובים ביותר, ותכל'ס? נטלי שחורדינית. אני נגיד נמשכת לבהירי עיניים במטרה חזקה ממני לשבור שרשרת ארוכה של דורות כהי-עיניים.  עד כאן טבעי. מה שלא טבעי בכל העסק הזה הוא כמובן ההיפוך בין המינים. בטבע הזכרים מטפחים נוצות גדולות יותר ונלחמים בזכרים אחרים כדי לזכות להתרבות עם ההנקבה - ככה זה כשאתה פועל לפי אינסטינקטים. כאן המצב הפוך, 22 נשים מלאות קרמים, בשמים, ניתוחים פלסטיים, גלולות למניעת הריון וגינונים נשיים-אנושיים נלחמות על ההזדמנות להתרבות עם גבר מרוט שיער חזה, והכל עבור אהבה, אבל גם פרסום ויותר מדי מודעות עצמית. אפס אינסטינקט חייתי. אני אגב מעדיפה את הגבר שלי שעיר כמו דביבון ובדר"כ אין לי שמץ של מושג למה.

בפרק האחרון של "הרווק" צפיתי בהתרגשות ביחד עם בלוגריות נוספות בסוויטה של "קראון פלאזה סיטי סנטר" בעזריאלי. כמה חודשים אחרי המסיבה הראשונה, כבר כמעט אף אחת מאיתנו לא רווקה, אבל זה לא הפריע לנו להשאיר את הגברים בבית לצפות בכדורגל. היה כדורגל? כן? אנלא בטוחה, אני לא מבינה בזה כלום. אני רק יודעת שהצלחתי להמיר את השהות שלי באותו הערב מהמשרדון הקטן שלי בערוץ 10 במלון חמישה כוכבים. לא שזה רע לצפות בזה וששוב יממנו לי את הצפיה הזו, ובסה"כ גם במשרד וגם במלון יש לי נוף די מגניב על העיר, וכן, בשני המקרים היו מתרוצצים סביבי עיתונאים, אבל בחייכם! כל מה שהם נותנים לי שם בערוץ זה כריך גבינה! גבינה!!! או סביח, אם אני מגיעה מספיק מוקדם. אין צורך שאכביר במלים, הנה מה שאכלתי באותו הערב במקום כריך גבינה:

אחת הפעילויות לפני התכנית, שהוטלה בספק תחילה ע"י יעל ואני והתגלתה בסופו של דבר כמרגשת מאד, היתה סדנת העצמה נשית, בהדרכת העיתונאית הותיקה ענת לב-אדלר שהוציאה לאור לפני שנתיים את הספר "סוד השפע" (חיברה ביחד עם רונית נשר) וגליה טורנכן עליה ארחיב גם בנושא אחר בקרוב. כל אחת מהבנות קיבלה קלף עם מלה מסוימת עליה, וכל אחת היתה צריכה לספר באיזה אופן המלה הזו קשורה לשפע בחייה. המלה שאני קיבלתי היתה "מטרה". תחילה הייתי מבולבלת, לכאורה אני נראית כמו בחורה שמה-זה מפוקסת על המטרות שלה, אבל רוב הזמן באמת אין לי מושג ירוק מה אני עושה. אני פשוט אני, ובינתיים זה עובד לי לא רע. ניסיתי לחשוב על המטרות שהצבתי לעצמי בחיים, וחשבתי על כך שאת רובן באמת הגשמתי בשנה האחרונה בחיי. זה היה נחמד וזה מילא אותי בעיקר בשפע של אגוטריפ. בזמן שהבנות האחרות דיברו על המלה שיצאה להן וההקשר לחיים שלהן הספקתי לחפור ולהפוך עוד קצת עם עצמי. למעשה, היה זה הערב הראשון לאחר מות סבתי שהרשיתי לעצמי לקום מהאבל ולהתנער ולחזור קצת למסלול חיים רגיל. סבתי ע"ה נפטרה בשבוע שעבר, ואני באמונותיי, לא מאמינה בישיבת שבעה. באופן כללי יש לי בעייתיות עם מנהגים ומסורות מסוימים הנהוגות בחברה הישראלית והיהודית שנועדו לשמר זכרון ולאחד אותנו ביחד. את הצער שלי אני מעדיפה לחוות באופן אינדיבידואלי. לא אכנס לנושא הזה לעומק, כיוון שאין ברצוני לעורר דיון כזה או אחר שעשוי להטיל ספק במוסר שלי בגלל אמות חברתיות שאינני נאותה להן, אבל זה בגדול. המטרה שלי באותו שבוע היתה לתמוך באמי. לעזור לה במה שניתן. אחרי שש שנים בהן סבתי ואני חווינו קשר מאד קרוב, בו אני טיפלתי בה והיא דאגה לי, לפתע עם לכתה לא היה לי יותר במי לטפל ומי שידאג לי בעת הצורך. המטרה, אם לקרוא לזה כך, ביחסים הקרובים עם סבתי היתה לשמור על מעוז הילדות האחרון שלי. בעיני, המוות שלה מסמל, מעבר לאובדן של אדם מאד קרוב ללבי ואולי אפילו אפשר לומר שהכי קרוב ללבי, את העובדה שכעת לא תהיה לי ברירה אלא לנהוג כאדם בוגר לכל דבר. בכל מה שנוגע לקשיים הגדולים, המפחידים והאישיים ביותר שלי, מעתה אצטרך לשמור לעצמי ולדעת איך להתמודד אתם באופן בוגר ולקחת אחריות. בסוף בחרתי לדבר על זה. לא חשבתי שיכול להיות משהו חשוב יותר מלשמר את זכרון סבתי כך. אל כל המטרות של העולם המודרני אני יכולה לחזור בשבוע הבא.

על הערב הנפלא ברצוני להודות למחלקת מדיה ואינטראקטיב של ערוץ 10, לצוות המלון המקסים של "קראון פלאזה סיטי סנטר", גלית גוטפריד - תקשורת משולבת טל רבינא בע"מ, ולכם - שאתם קוראים את הפוסט הזה.

לסיום, הנה יעל ואני עושות דברים מרושעים, כי אנחנו לא יכולות שלא:

מאי 17, 2010 under קאוץ' פוטאטו - 6 תגובות. Tags: הרווק, סבתא, ערוץ 10, קראון פלאזה סיטי סנטר

התחושה להיות כחושה

(+ מעלה באוב תמונות ישנות)

לפני כשבועיים חזרתי להתאמן במכון כושר אחרי שנה בלי. את מירב הקלוריות שלי השנה שרפתי באמצעות רכיבה יומיומית באופניים והקלדה מרובה. כל הקטע הבריא הזה של ספורט וכו' נכנס לחיים שלי אך ורק לפני 6 שנים. עד אז הייתי די בטטה בכל מה שנוגע לתזוזה (ואף היתה תקופה שגם נראיתי קצת כמו בטטה). כל חיי ידעתי שכוחי טמון במוחי ולא בגופי. הייתי רצה מאד לאט ואחרי חצי דקה נמצאת על סף עלפון, בבית הספר הכי קרוב לספורט שהייתי עושה היה קפיצה מעל הגדר כששיעור הספורט התחיל. ובכל זאת, בגיל 19, עשרה קילוגרמים יותר ממה שאני כעת, החלטתי שגם אני צריכה להצטרף לחדר הכושר. למה? כי זה ממש מגניב וממש רציתי להיפטר מ-19 קילוגרמים שבעיני היו מיותרים.

בבלוג הייתי כותבת ללא הפסקה על האימונים שלי בזמנו, זה היה סוג של מעקב עבורי, לדעת שאני בדרך הנכונה להצליח. אני קצת מציצה בפוסטים מהתקופה וזה מצחיק אותי. אחרי כמה חודשים שהתחלתי להתאמן שקלתי 41 ק"ג והייתי 12% שומן. יש לי שני אנשים בראש, הטוב והרע (המכוער כבר עזב מזמן), שיושבים לי על הכתף ולוחשים לי מצד אחד עד כמה המחשבה של נתונים פיזיים כאלה זה מעוות, ומצד שני עד כמה הייתי רוצה לחזור להיות כמו אז. זה הכל הנאה ומשחקים עד שאת מפסיקה לקבל מחזור, עד שקר לך אפילו בקיץ, עד שהאיברים שלך נרדמים תוך פחות מחצי דקה אם את נשענת עליהם. ובכל זאת הרגשתי נהדר.

לפני כשנתיים וחצי התחלתי להתגבר על הפרעות האכילה שסבלתי מהן. התפריט שלי הפך מחצי ארוחה עד ארוחה ביום לשתיים וכמו כן התחילו לי תנודות במשקל שבסופו של דבר הביאו אותי לגבול של משקל תקין. שלא תבינו לא נכון, זה אולי הגיוני, אבל שנאתי את הגוף שלי. פתאום התחלתי להתרחב בחזרה ולקבל מימדים נשיים יותר. הדבר שהכי מפחיד אותי ועם זאת מרטיט אותי מהתרגשות, היא לחזור לאותם הימים של לפני שהתחלתי לאכול 2 ארוחות ביום.

כשעליתי בשבוע שעבר על המשקל בהולמס פלייס וגיליתי שאני שוקלת 48 ואוחזת בנפח של 19% שומן רציתי למות. לא הבנתי בכלל איך אני עדיין מידה 0. רציתי לבטל את כל התכניות שלי ולבלות את כל הזמן הפנוי שלי בחדר כושר, רק לחזור להיות מה שהייתי פעם. אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה אפשר למצוא את האיזון, איפה נמצא המקום בו אני מסוגלת להיות במשקל תקין ולהיות מאושרת עם הגוף שלי. אז הפעם החלטתי להמשיך לאכול באופן רגיל במקביל לחדר הכושר, ועם זאת אני מלאה בחששות שזה דווקא יביא למצב הפוך בו אני אעלה במשקל בגלל מסת שריר ואז אני אמצא את עצמי אוכלת לעצמי את הראש. תנו לי כמה שבועות, ואם אני מתחילה להיות רזה מדי או לעשות קולות של "הייל אנורקסיה! 700 קלוריות ביום או משרפה!" - תרביצו לי או משהו כזה.

בינתיים עזרו לי להחליט על הלוק הפיזי הכי כובש שלי, תמונות מלפני ואחרי הדיאטה והיום:

הפוסטים בשיתוף פעולה עם רשת חדרי הכושר הולמס פלייס. מדי שבועיים אעדכן אתכם בקורות חיי במכון. אתם מוזמנים לטקבק תגובות בסגנון "וואי, איזה כוסית את!" או סתם להגיב ולחלוק את דעתכם על המכון.

אפריל 15, 2010 under הכשרת הגוף, ראשי - 12 תגובות. Tags: הולמס פלייס, הפרעות אכילה, חדר כושר, ספורט

חפשו אותי בארבע-בריבוע

הרבה אנשים אומרים לי לעתים שהיותי חית רשת מהווה סוג של זיוף מסוים. הם לא נאותים להבין שלא מדובר בזיוף כלל, אלא כחלק מרכזי בחיי והחיים שלי בסה"כ די אמיתיים. יהיה קשה להסביר את זה למי שלא הפך את עצמו לדמות-רשת שמתבטאת באופן שונה בחיי היומיום אך בסופו של דבר הגבולות גם קצת מצאו עצמם מיטשטשים.  חשוב להבין משהו: עמוק בנשמתי אני גיקית. את גיל ההתבגרות העדפתי להעביר ב-IRC מאשר עם אנשים אמיתיים. באינטרנט היה אפשר לשים איגנור אמיתי על בן אדם שלא מוצא חן בעיניך, באינטרנט אתה יכול למכור את עצמך בדיוק באופן שאתה רוצה, באינטרנט יש אנשים יותר נחמדים. אבל גם יותר סוטים. נסלח להם.

רשתות חברתיות עבורי הן חדווה עצומה. הן התמצית המדויקת ביותר שמהווה הסיבה שבגללה פתחתי את הבלוג מלכתחילה: לספר לכולם ביחד, בבת אחת, ללא הבדל מין, גזע או שריטה מה עובר עלי. לאט לאט גם כל רשת חברתית מקבלת את הגוון המובהק שלה. הפייסבוק משמש לעדכון שוטף על מה קורה בחיי, נטוורקינג, הגיגים אישיים שאני יכולה לחלוק באופן מידי עם אנשים רבים, בזבוז זמן גורף. הטוויטר משמש אותי לרכילויות על גברים שלא הייתי רוצה שתדעו בפייסבוק ואינסוף בינאריה שמתורגמת להבל הבלים מילולי ומיותר.  לינקד-אין לא אכל לי את הראש. משעמם ורציני שם מדי בשבילי. והחברה החדשה בתחום - פורסקוור, או בשמה שעברתתי, ארבע-בריבוע, שבתה את לבי באופן מוחלט ורבים שואלים אותי אודותיה.

מה זה פורסקוור? אז כך. במדריך האינטרנט פור דאמיז ניתן לומר כי מדובר ברשת חברתית חדשה המאפשרת לכם לעדכן כל הזמן היכן אתם נמצאים. למה שתעשו כזה דבר? מלא סיבות: יצר חשיפה, הרצון להראות שיש לכם חיים והרבה מהם ולהכיר אנשים חדשים ומגניבים מהאינטרנט שנמצאים באותו המקום בו אתם נמצאים (קרה לי! קרה לי!). מאיפה המוטיבציה? הכל אסביר בהמשך.

פורסקוור נוסדה במרץ בשנה שעברה וכיום מונה כחצי מליון חברים ברחבי העולם בלבד. נכון, לא גליק גדול, בינתיים. מנסיון, זמן הפריצה של אתר מסויים שהופך לטירוף לוקח שנתיים בערך. זה קרה ב"במה חדשה" וב"ישראבלוג" בגזרה הישראלית, זה קרה ב"מייספייס" וזה קרה ב"פייסבוק" בגזרה הבינ"ל. לפיכך, לפורסקוור יש עוד שנה להערכתי לפני שהיא תשתלט על חייכם כפי שהשתלטה על חיי.

פורסקוור הוא אתר לאנשים עם סמארט-פונז בעיקר. תחילה אנשים לא מבינים מדוע אינם יכולים לעשות צ'ק-אין (עדכון היכן אתם נמצאים) מהמחשב האשי (והדבר ניתן אם נכנסים דרך המחשב לאתר הסלולרי). מי שינסה לעדכן באמצעות טלפון שהוא לא אנדרויד/בלאק ברי/אייפון יתקל באתר מאד מאד מסורבל בגלישה באמצעות הטלפון הסלולרי. קשה, אבל אפשרי. סביר שתכנעו אחרי 3-4 צ'ק-אינז על כל פנים. את העדכונים על האתרים בהם אתם נמצאים ניתן להזין גם בפיד לחשבון הטוויטר והפייסבוק שלכם באופן אוטומטי בהגדרות באתר.

בהמשך לשאלת המוטיבציה, מדוע לעדכן כל הזמן היכן אתה נמצא בפורסקוור, בהחלט ניתן לזקוף את הדבר לזכות 2 פיצ'רים באתר: המאיור והבאדג'ז.

מאיור (כלומר מלך האתר), אתם הופכים להיות ברגע שעשיתם 2 צ'ק-אין באותו מקום. זהירות! ניתן להעפיל עליכם! במידה ומישהו עשה 9 צ'ק אינים במקום בו עשיתם רק שניים, הוא ידיח אתכם מבלי למצמץ. כמו כן קיימת מחזוריות חודשית. אם 2 הצ'ק אינים המדוברים שלכם לא נעשו במהלך החודש האחרון, מספיק שמישהו אחר יבוא ויעשה 2 צ'ק אינים באותו החודש ויחטוף מכם את התואר.

באדג'ז - ככל שתעשו יותר עדכונים, ככה תקבלו יותר עיטורים על פועלכם. יצאתם באמצע השבוע אחרי 3 בלילה? קבלו עיטור. אכלתם ב-20 פיצריות שונות? קבלו עיטור! החסרון העיקרי בכל מה שנוגע לעיטורי ארבע-בריבוע הוא שאין רשימה מסודרת באמצעותה תוכלו לדעת מה תקבלו בעד פועלכם. קיימים בלוגים רבים ברחבי העולם שכן יחלקו אתכם את המשמעות של כל עיטור באתר, אבל כרגע לא קיים עוד מאגר עיטורים מסודר בעברית, אז קבלו את הרשימה המלאה (שרלוונטיות לנו הישראלים - לא כולל באדג'ז שניתן לפתוח אך ורק בחו"ל או במקומות בהם קיים שת"פ שיווקי עם פורסקוור) שתשכנע אתכם שארבע-בריבוע הוא הדבר הכי מגניב שתרשמו אליו באינטרנט בחודשים הקרובים:

Newbie

מזל טוב, קבלו עיטור על העדכון הראשון שלכם.

–

Adventurer

צ'ק-אין בעשרה אתרים שונים.

–

Explorer

צ'ק-אין ב-25 אתרים שונים.

–

Superstar

צ'ק-אין ב-50 אתרים שונים.

–

Bender

צ'ק-אין במשך 4 ימים ברציפות.

–

Crunked

צ'ק-אין 4 פעמים ביום אחד.

–

Local

צ'ק-אין באותו מקום 3 פעמים בשבוע (אני לא בטוחה אם זה תקף לצ'ק אין באותו מקום פעמיים ביום)

–

Superuser

30 צ'ק-אינים בחודש אחד

–

Player Please

צ'ק אין עם 3 אנשים מהמין ההפוך (במידה והם חברים שלכם בפורסקוור)

–

School Night

צ'ק אין באמצע השבוע אחרי 3 לפנות בוקר.

–

Photogenic

צ'ק אין ב-3 מקומות בהם יש תא צילום. אני מניחה שהכוונה לפוטורצח. טרם למדתי איך אפשר לרשום במקום מסוים שיש בו פוטורצח ובכלל, רק אנשים משעממים הולכים לקרית הממשלה.

–

Don't Stop Believin'

צ'ק אין 3 פעמים בבר קריוקי בחודש אחד.

–

Gym Rat

צ'ק אין 10 פעמים בחודש בחדר כושר.

–

Overshare

צ'ק אין 10 פעמים תוך 12 שעות. (נצפה בעמודו של נמרוד קמר ההולל, ריספקט!)

–

Jetsetter

צ'ק אין ב-5 נמלי/שדות תעופה. לנוחותכם: נתב"ג, שדה דב, נמ"ת חיפה, נמ"ת אילת, נמ"ת עובדה. בהצלחה!

–

16 Candles

בפורסקוור קיימת גם אפשרות "לצעוק" - כלומר, לרשום הודעה מבלי לעשות צ'ק אין במקום מסוים. חמישה איחולי יומולדת וזה שלכם.

–

Zeotrope

צ'ק אין 10 פעמים באולם קולנוע.

–

Pizzaiolo

צ'ק אין ב-20 פיצריות שונות.

–

Jobs

צ'ק אין ב-3 חנויות של אפל (קניון רמת אביב, דיזנגוף סנטר, גרנד קניון חיפה)

–

Warhol

צ'ק אין ב-10 גלריות לאמנות.

–

Babysitter

צ'ק אין ב-10 גינות משחקים (אתר שמוגדר תחת playgrounds)

–

Swarm

צ'ק אין במקום בו 50 איש נוספים לפחות עשו צ'ק אין באותו הזמן.

–

Supermayor

אם אתם המאיור ב-10 אתרים שונים, העיטור הזה שלכם.

–

I'm On A Boat!

צ'ק אין על סירה. יעני בים.

–

פאקיו: אז למה בעצם לא לרמות?

"לא לדבר על חמוטל ר. שהיא המיורית של התחתית והמזה ואני חושד שהיא גרה בשכונה ועושה צ'ק אין מהבית." -מורן שריר

כי זה פשוט לא מגניב!

ומה בנוגע לפוטנציאל השיווקי העצום?

בתאריך ה-16/4, בעוד כ-3 ימים, יתקיים בעולם "יום הפורסקוור". במדינות רבות ברחבי העולם מותגים מסחריים לוקחים חלק בפעילות וצפויים לחלק הטבות כאלה ואחרות למבקרים באתריהם. כמו כן קיימת רשימה של אתרים קבועים בהם ניתן לקבל הנחות ומבצעים למי שמבקר באתר או שהוא המאיור שלו. בארץ המקום היחיד שמציע מבצעים הוא סניף "קפה קפה" בחדרה - 1+1 על קפה כשמראים צ'ק-אין וקפה עשירי חינם למאיור. לפי התגובות בעמוד שלהם בפורסקוור ניכר כי אין להם שמץ של מושג במה מדובר והם לא מכירים במבצע שמופיע בעמוד.

אני מאמינה שבארצנו הקטנטונת, שוחרת הגאדג'טים, הרשתות החברתיות והחדשנות הטכנולוגית, לא רחוק היום בו חברות פרסום ויח"צ לרשתות חברתיות יראו לנכון לנצל את הרשת החברתית הזו שתצמח ככל שיעברו הימים. עכשיו גם כשמותגים רבים הפסיקו לפחד מהביטוי "שיווק ברשתות חברתיות" ועמודי אוהדים צצים להם בפייסבוק כפטריות אחר הגשם, אלו ימצאו לנכון לשתף פעולה עם הדבר וכל הצדדים ימצאו עצמם מרוויחים מן המהלך.

בינתיים החלטתי להרים את הכפפה ומצאתי לנכון כן לנסות ולמנף את הרשת החברתית הזו ברמה שתהיה גם שיווקית וגם אטרקטיבית: במסיבת יום ההולדת שלי שתחול ב-29/04 במיכהטרוניקס, סגרתי עם המקום שכל מי שיעדכן פורסקוור (אבל גם פייסבוק וטוויטר זה בסדר) שהוא נמצא במקום במסיבת יום ההולדת שלי יתפנק בצ'ייסר ראשון חינם.

מה עוד?

שימו לב - איטס אול פאן אנד גיימז עד שפורצים לכם הביתה. חברות ביטוח אינן מפצות מבוטחים שעדכנו ברשתות חברתיות כי אינם נמצאים בבית.

מטרות הבאדג'ז הבאות שלי: Overshare  Gym Rat ו-Pizzaiolo.

אה, הנה אני בארבע-בריבוע.

אפריל 13, 2010 under ברחובות עירנו, האינטרנט ואני, ראשי - 8 תגובות. Tags: Foursquare, Foursquare Badges, פורסקוור

שומעת? התקשרו מהרשות השניה, ביקשו לפסול את הפרסומת שאת חיה בה.

המורה שלי להפקה בלימודים מאד מזלזלת בתעשיית הפרסום. בכל פעם שהיא מספרת לנו בכיתה על הפקות של פרסומות בהן לקחה חלק, ניתן לשמוע בקולה את הדחיה וההתנשאות על התחום. אולי זה בגלל שאני צעירה ממנה, אבל אני משתדלת לא להתייחס לתחום כנלוז יותר משאר המדיומים הטומנים בחובם מצלמה. תחום הקולנוע הוא תחום לא פשוט בעיני. הוא מורכב וסוחט נפשית. מגיל 11 הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות ושזה החלום שלי. להיות תסריטאית. ללמוד קולנוע. אז ללמוד קולנוע הלכתי, ותסריטאות למדתי יותר מדי בחיים, ובכל זאת אני לא עושה את מה שחלמתי עליו. אני עצלנית. מאז גיל 16 או 17, שאז כתבתי תסריט באורך של חצי שעה, לא באמת כתבתי תסריטים. במהלך השנה הראשונה ללימודים ניצתה בי שוב השראה וכתבתי תסריטים לסרטים בני חצי דקה עד 10 דקות. לא הצלחתי לכתוב מעבר לזה. להיות תסריטאית לקולנוע אני לא חושבת שכבר אהיה, בעיקר כי גם פניתי לכיוונים אחרים בחיים. אני מאד מאמינה באמנות. מי מאתנו לא? להזין את העולם במסר, בתחושה או באג'נדה האשית שלנו באמצעות יצירה.לשמר ולתעד רגע נשגב עבורנו, שיהיה לו את החותם שלך בעולם. ההגדרה הזו ליצירה ואמנות רחוקה מאד מהגדרה של יצירה בעולם הפרסום. אני מאמינה שיש הרבה מקום לאמנות בקרייאיטיב וקופי טוב. אמנות הפרסום והשיווק. כן, זה. עם זאת, החותם הוא לא החותם האשי או הרגשי שלנו. החותם הוא חותם אגו גרידא. עד היום אני תוהה למי מהאנשים יש יותר רעב בעיניים - אנשים שעוסקים בפרסום, או אנשים שעוסקים באמנות. הייתי רוצה גם לשאול מי אדם חופשי יותר; "עבד חולם על חירות, אדם חופשי חולם על עושר, העשירים חולמים על כח ובעלי הכח חולמים על חירות." (אנדז'י מייבסקי). מבולבלים? כי אני לא.

לפני מספר שבועות הזנחתי את הלימודים התיאורטיים בתסריטאות ובבימוי לבוקר אחד כדי להיות לראשונה בחיי על סט צילומים מקצועי. לא היה מדובר בסרט קולנוע (חלילה), אלא בצילומים לפרסומת החדשה של "יס", אותם הוזמנתי לסקר יחד עם הבלוגר עומרי חיון (שהוא כמו אחי הקטן אם היינו יכולים להקים משפחת "אהבה עצמית"). בכל פעם אני נדהמת מחדש על סדר גודל של הפקות בארץ לפרסומות: נתניה. היום הכי רותח של החורף שמאחורנו. יומיים. 200 ניצבים וביטים. עשרות עובדי הפקה עושים עבודת נמלים. עבודת פרופס וארט מפחידה. כל זה בשביל 30 שניות. שירוצו שוב. ושוב. ושוב. ושוב. יצטברו לאורך של פיצ'ר בסופו של דבר, לכל הפחות, אם תרצו.  וגם אם לא.

חשוב לעצור רגע ולהבין שאילולא אתם, הקהל, הצרכנים, פרסומות בסדר גודל כזה לא היו יוצאות לפועל. כל אחד ואחד מכם, ואני אומדת במליונים אחדים, מדי שנה משקיעים אלפי שקלים כדי לצרוך את התרבות שלכם בטלויזיה. קל מאד לומר עד כמה תחום הפרסום נלוז ביחס לאמנות הקולנוע בזמן שהוראת הקבע החודשית שלכם יורדת מחשבון הבנק בשקט בשקט ואתם טוחנים איזה טורטיה מול "האח הגדול". אני לא מבקרת אף אדם חלילה, כל אחד זכותו אם להכניס את שידורי הטלויזיה אליו הביתה, אבל תזכרו שחשוב גם ללכת לקולנוע (ולטחון שם פופקורן). לנסות ולהשקיע לפחות עשירית, מבחינת זמן ו/או מבחינה כלכלית, מכמה שאתם משקיעים בטלויזיה שלכם ביציאה מהבית והליכה לקולנוע (או שתצפו יותר בסרטים ישראלים בוי.או.די. שכבר יש לכם). הייתי שמחה לראות גם איך את רחובות נתניה סוגרים בשביל הפקות קולנוע ישראליות בסדר גודל כזה, או אולי סתם קצת סאבטקסט בממלוקים שמתרוצצים בחצאית יכול להיות נחמד.

בזמן המנוחה בין טייק לטייק בצילומי הפרסומת החלטתי לשפר קצת את עבודת הארט, שהיה חסר בה קצת צבע בעיני. אתם מוזמנים לצפות ולהכיר גם מי האנשים שמאחורי המסכות:

אפריל 3, 2010 under קאוץ' פוטאטו - 4 תגובות. Tags: VOD, טלוויזיה, יס, קולנוע, קולנוע ישראלי