טוויטר
רק על עצמי לספר לא העזתי
אז כן, זה הזמן לקצת גילוי נאות: הפוסט הזה נכתב במסגרת פעילות תוכן, להשקת הבושם החדש של קשארל - "סקרלט". אולי זה לא מובן, אבל לא על כל מוצר חדש אני אכתוב אם מזמינים אותי, אלא אם יש לי חיבור אישי אליו. הרעיון שעומד מאחורי "סקרלט" במהות פעילות התוכן ברשת הוא קצת יותר מתוחכם מ"שיואו תראו איזה יופי צילמו אותי, שיואו הבושם הזה מריח כל כך טוב", ובא לדבר על הדואליות שבאשה, לכן התחברתי אליו כל כך מעומק לבי. התמונות המקצועיות להפליא שקשארל השקיעה בי מציגות עולם מתוק וורוד ועולם סקסי ונועז, שלכאורה היו אמורים ליצור ניגוד זה מול זה. אצלי הדיסוננס הוא לא בין התמונות, הרי בסופו של יום זה רק משחק - יש צלם שאומר לי לפלרטט עם המצלמה, לחייך עם העיניים ומרטש אותי אחר-כך בפוטושופ קמעה. הדיסוננס בא לידי ביטוי בפער של מי שאני מציגה את עצמי כלפי חוץ - כבחורה חזקה, בעלת בטחון עצמי עם הרבה סטריטוויז ולא סופרת אף אחד אל מול מישהי שלאו דווקא הכל אצלה כל-כך מושלם, וכן יש לה מה להגיד על העולם ומשתמשת בדרכה האקסהביציוניסטית להעביר את המסר.
לפעמים אני ילדה טובה...
את מרבית חיי העברתי ככונפינונת אל מול מסך המחשב. כיאות לאותה נערה עם האף הנשרי, הישבן הלא מחוטב, הגשר בשיניים, הטריכוטילומנית במסווה וזו שמרגישה שכולם יודעים משהו שהיא לא, ניסיתי להתמקד בעובדה שאני אינטליגנטית. כן, אם את מכוערת לפחות תהיי חכמה. בעבר כתבתי פוסט על "סוכנות שחקנים ודוגמנים שקר כלשהו" שהוסר גם הוא אחרי שנתתי לאבי לקרוא אותו, וזה הודיע לי חגיגית שככל הנראה תביעת הדיבה תהיה בדרך. בכל זאת היו שם כמה נקודות שנגעו לעולמי האשי בצורה שבה אני רואה את עצמי בעבר, ולכן אצטט חלקים לא-לשון-הרע שבו:
כשהייתי בת 12 בערך איש אחד עצר אותי ברחוב ואמר לי שאני יפה מאד ושהוא סוכן דוגמנות ושהוא יעשה לי בוק. כילדה מאד כונפינית ותמימה האמנתי לו בקלות יתרה ואצתי רצתי הביתה כדי לשכנע את אמי להשקיע מיטב כספה בעתידי כדוגמנית על. הויכוח עם אמי הגיע לטונים מאד גבוהים שכן אמי סרבה בכל תוקף להאמין לנוכל הזה שבטח יקח את כספנו ויברח. אמי החליטה לבחון את הנושא כדי להוכיח לי שמדובר ברמאות לשמה וצילמה אותי מספר תמונות מחמיאות ככל שיכלו להיות. הן לא היו מחמיאות במיוחד שכן קרחת יפהפיה עיטרה את קדמת ראשי מאז כיתה ד'. עד כיתה ד' אמי היתה מכריחה אותי להרכיב על הראש פוני מטופש כשכל שאר הבנות בצופים הסתובבו עם רעמה נאה בקדמת הראש, וככל הנראה כצעד מחאה במקום לגדל את הפוני לשיער ארוך, בחרתי לתלוש אותו באופן אכזרי ובכל פעם ששיערות חדשות צמחו הייתי תולשת אותן מפאת היותן קצרות יותר מהשאר. הנקודה היא לא התלישות שלי, לשם שינוי ולא אדוש יתר על המידה בכל הנוגע לשורש השערה והבעיה. את התמונות אמי שלחה לסוכנות, יתכן והיתה זו סוכנות לוק, יתכן שאחרת - אבל זו היתה סוכנות אמינה בכל מקרה. לאחר המתנה של שבועיים לתשובה שלא הגיעה, יחדיו עם הבוק שלא נוצר מעולם כך גם התרסקה ונמעכה ונכתשה כל פיסה של בטחון עצמי שגם ככה לא היתה פיסה עבה במיוחד.
ולפעמים אני לא...
בגיל 19 גם גיליתי שאני דבה. בהתחלה חשבתי שזה רק החזה שלי והירכיים שלי שקיבלו צורה של אשה, ואחרי תמונות שצולמו בחופשה באילת, הבנתי שאלו לא רק החזה והירכיים אלא גם כל מה שמסביב. מיד פצחתי בדיאטה שתחילה החלה לאט, בתשעה חודשים הסרתי שבעה ק"ג, ואז נרשמתי גם לחדר הכושר והרבצתי את שבעת הק"ג הנוספים בחודש וחצי. איך לעזאזל בן-אדם מוריד 7 ק"ג בחודש וחצי? התשובה פשוטה. הפרעות אכילה. החוקים היו ברורים: ארוחה ראשונה של היום הייתי אוכלת אחרי 13 שעות מהרגע שהתעוררתי, כשהייתי אוכלת גם אז היה מדובר במנה קטנה, שכן אסור לצרוך יותר מ-700 קלוריות ביום, לחדר הכושר הייתי הולכת 3-4 פעמים בשבוע, ורק במקרים האלה היה לי מותר לאכול ארוחה מלאה בטווח שהוא פחות מ-13 שעות מהרגע שהתעוררתי. לא אוכלת בשר אדום, ואם כן בשל הנימוסין, לועסת את הבשר ויורקת בהיחבא, כל בוקר וכל ערב עולה על המשקל וכמה עשרות פעמים ביום חשוב לוודא שהיקף החזה לא עולה על 82 ס"מ, היקף המתניים על 62 ס"מ והיקף הישבן על 86 ס"מ. אם בגד במידה 32 (שזה פחות ממידה 0) לא היה עולה עלי, הייתי יוצאת מדעתי. המחזור שלי הפסיק פעמיים, בכל פעם שהצלחתי לרדת לגבול ה-41 ק"ג ומטה. לא מדובר בסוד גדול, הייתי מאד גאה בהפרעות שלי ואף הייתי נותנת לחברות שלי טיפים איך להיות רזה כמוני, טיפים שלא היו מביישים בלוגרית פרו-אנא בישראבלוג. לפני שנתיים, קצת פחות, הפרעות האכילה שלי חלפו. התחלתי לעבוד בטלמרקטינג ובשביל למכור צריך אנרגיה, אז לא היתה לי ברירה אלא להתחיל לאכול ארוחת צהריים. לאט לאט גם התחלתי לעלות במשקל, בסופו של דבר הוספתי חמישה ק"ג לשלד המהלך שהייתי ומאז אני פחות או יותר בסדר עם עצמי. במבט לאחור אני לעתים מאד מתגעגעת להפרעות האכילה שלי - קיימת בהפרעת אכילה סוג של הגשמה. העובדה שהצבתי לעצמי מטרה ועמדתי בה גרמה לי לתחושת אושר גדולה. הבעיה בהפרעות התנהגותיות מסוג אנורקסיה וטריכוטילומניה (הפרעה התנהגותית בה האדם לא מסוגל לשלוט על מריטת שיער ממקומות שונים בגוף, הראש בפרט), היא שלמי שסובל מובן לחלוטין שהוא מזיק לעצמו, על אף שיש איזה באג בראש שאומר שאם הבטן שלי לא תהיה שטוחה, או אם השערה המסולסלת הזו תישאר על ראשי, ככל הנראה לא אהיה מושלמת. היום אני כבר יודעת: אני לא מושלמת, לא הייתי מושלמת ולא אהיה מושלמת ודווקא בגלל זה אני מושלמת. החשיבות בטיפול בבעיות מהסוג הזה היא גדולה מאד, והנזק שאת עושה לעצמך הוא בסופו של דבר אך ורק לעצמך.
לצערי, על הטריכוטילומניה לא הצלחתי להתגבר מעולם ועברתי אינספור טיפולים, מטיפול פסיכו-דרמתי לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי, תרופות, שינוי התפריט, כוח רצון עז מאין כמוהו וכלום פשוט לא עזר. בשנה הבאה בלימודים עלי לעשות סרט דוקומנטרי קצר, אינני יכולה להימנע מלעשות את הסרט הדוקומנטרי שלי על הבעיה הזו כדי שהעולם יוכל להבין, כשהוא מדבר מאחורי גבי על הגבות המאוירות שלי, שזה לא עניין של סגנון שלא עובד, אלא כי פשוט אינני יכולה לשלוט על כך. וכן, אפשר לשאול אותי "למה?" אני מצטערת, לא תהיה לי תשובה. לפני זמן מה כתבתי פרק לספר שעתיד לצאת בקרוב בארה"ב שעוסק בבעיית הטריכוטילומניה, גם שם אגב, בארץ כל האפשרויות והפתרונות, לא תמצאו את התשובה - לא ממני ולא מאף אמריקאית שחובשת פאות והייר-באנגלז, כמו שהן אוהבות לקרוא לזה. ומדוע התשובה אינה קיימת? פשוט מאד, כי התרופה אינה קיימת. אין לנו תרופה, נדונו להתבוסס עם המחלה הזו ועם עצמנו בתקווה שיום אחד נירפא.
אין אצלי "ילדה טובה" ו"ילדה רעה" בנפרד, אני מיש-מש אחד גדול של הכל ביחד, סוג של כאוס קיומי שמנסה להשתלב בהרמוניה עם הקיום של הכאוס (כן, לפעמים קצת פואטיקה לא תזיק). אי אפשר להפריד אותי בשתי תמונות, לא באמצעות בגדים או מבט משוחק. אולי אפשר לאפיין אותם בין מי שאני ביום ומי שאני בלילה - ביום בחורה צעירה שמנסה להשיג את הצלחתה העסקית, ובערבים נערת מסיבות פרועה ומשוחררת. בתמונה הורדרדה אני מיכל, בתמונה הכחלחלה אני גם מיכל. פשוט בתמונות אני מישהי משוללת משריטות, הכל שם בתמונות האלה כל כך מושלם שהייתי רוצה לתלות אותן על הקיר ולחיות לפי המנטרה הויזואלית שלהן מדי יום תוך השתחוות לאלילי המיכל. הסקרלט שבי היא זו שמחוץ לסט הצילומים, לבד בבית מול המחשב, ששוקלת אם לתת לכם הצצה כל-כך גדולה לעולם הפנימי שלה.
זה לא פוסט מדכא כלל, אל תתבלבלו. זה פוסט שמדבר על יופי פנימי וחיצוני כך או כך. לא משנה איך את נראית - תמיד בעולם הזה יהיה לפחות אדם אחד שיאהב אותך בדיוק כמו שאת (ולא קוראים לו אימא, אימא שלך לא אוהבת אותך כמו שאת עד שאת מוצאת חתן ועושה ילדים), עם כל השריטות, כל הבעיות, כל הדפקטים החיצוניים ומה לא. את יכולה לשבת ולהתחבא מאחורי מסך מחשב ואת יכולה לעמוד מול מצלמה ולעשות פוזות כאילו אין מחר, בסופו של דבר מה שיוצא ממך תלוי רק בך, וככל שהוא עמוק ונכון יותר, כך יותר אנשים יוכלו להתחבר למי שאת באמת.
ושום מילה על הבושם עצמו, את זה אתן מוזמנות לבדוק בעצמכן בדרכים הבאות:
1. כתבי על הסקרלט שבך בבלוג שלך ותוכלי לזכות בבושם במתנה. יש לי בושם אחד לחלק במתנה לגמרי לגמרי לאחת מן הקוראות שמרגישה שהיא מזדהה עם מה שכתבתי. מה צריך לעשות? פשוט וקל - ואפילו כיף. יש לך בלוג? נהדר. אין לך? לא נורא, תוכלי להשתתף בתחרות גם דרך הנוטס בפייסבוק או לפתוח בלוג פה אצלנו על קורקי.נט. כל שעלייך לעשות הוא לצלם את עצמך ב-2 תמונות, כפי שמופיע פה אצלי מעל - האחת שתציג את הצד הרך, הנעים והתמים שלך, והשניה שתציג את הצד השובב, הנועז והאורבני שבך. כמו כן כתבי מדוע לדעתך 2 התמונות האלה מייצרות את ההבדל המהותי ביופייך הפנימי, ומה עושה אותך לנערת סקרלט. כמו כן הוסיפי את הלוגו של סקרלט לפוסט שלך (שמופיע כאן בצד). לסיום, קשרי את הפוסט לכאן עם כתובת אימייל כדי שאוכל לדעת שהשתתפת בתחרות. הפוסט שאמצא אותו הכי אותנטי והכי אמיתי, יזכה את הכותבת שלו בבושם במתנה. ההנאה שלך מובטחת. שיהיה המון בהצלחה!
2. תוכלי לקבל דוגמית סקרלט מתנה ובושם בהנחה מיוחדת - סמסי את המלה סקרלט ל-6070.
אוגוסט 30, 2009 under הכשרת הגוף, צילום, ראשי.
תגים: Cacharel, Scarlett, הפרעות אכילה, טריכוטילומניה, יופי חיצוני, יופי פנימי, סקרלט, פעילות תוכן
מה זה מי צריך גברים? אגב אהבתי מאד את הפוסט… חחח אחד החזקים שקראתי… זהו אני עושה מנוי… כמה עולה לי? יש הנחה לוועדי עובדים? חחח
מעולה, התחברתי לכל הנשים שבי:)
זה אתר פרסומי?
פרסום או לא פרסום - יופי של פוסט.
נהנתי לקרוא.
כשרון כתיבה גדול
תודה למגיבים, על אף שהם בעיקר גברים.
מעריכה זאת.
מיכלי:) פוסט מקסים, אני בטוחה שלא היה לך פשוט לכתוב הכל. לא קל להתוודות על ילדות מכוערת ומנודה. בע מזדהה. קיסס
וואו, רק בגיל 19 גילית שאת דבה? אצלי ילדות מהשכבה כבר פוצחות בבכי מיובב שהן רואות כריך עם כלום. נידלס טו סיי שכלאחת לא עולה על 40 ק"ג. אני חושב שזה כזה קטע של נשים, אבל מי אני שאדבר, אני חושב שאני הדבר הכי צעיר שהגיב לך כאן. אני עולל ליד חוכמןת החיים שמתבזבזות בבלוג שלך.
הייתי ילדה שגדלה בבית שהבהיר לה שאין טעם לשמור על המשקל (כי היא לא יפה במיוחד, אז זה מיותר), ככה שלא סבלתי מתרבות הפרעות האכילה בצעירותי (וכן, אני יודעת איך זה עובד עכשיו בגילאים שלך). כמו כן הייתי תמיד רזה, עד שהיה לי בן זוג קבוע והיינו אוכלים ביחד המון וככה עליתי במשקל. תודה על התגובה
כן, אני יודעת שזה לא אמור להיות פוסט מדכא, אבל מכיוון שההזדהות שלי עם הכתוב כה גדולה (כאילו נשלפה הישר מהיומן שלי) - הרשי לי להתייגן (הפועל החביב עליי בחודשים האחרונים, המצב קצת פחות) יחד עם אותה ילדה בת 12.
אבל כשנועדת לגדולות, נועדת. ואחרים כנראה ידעו זאת קצת לפנייך. הם רק לא ידעו אז ששוכן בתוכך גם ברבור, שימצא את דרכו החוצה ביום מן הימים. והוא מצא.
מואה.
רק אושר ולבלוב נצחי.
(ואני עדיין אנטי משחק מקדים, אגב)
:)))
[...] רק על עצמי לספר לא העזתי [...]
[...] שנקרא וייט לינן וסקרלט שקיבלתי במסגרת הקמפיין של קשארל, שבלי קשר לקמפיין הוא באמת מעולה). מעולם לא ביקרתי אצל [...]