מן הדחי אל הדחיינות

אתמול בוולנטיינס נשארתי בודדה בבית. באיזור השעה 21:00 גם התחלתי להיות רעבה, אחרי שלא ישנתי 32 שעות, לא אכלתי 20 שעות וכל מקום שהתקשרתי אליו להזמין אוכל אמר שהמשלוח בין שעה ורבע ללא עושים משלוחים בגלל העומס. היה גם איזשהו שלב שבכיתי את עצמי לתוך הכרית. היום אמורה להיות לי בחינה בסיפורת עברית בתחילת המאה ה-20, קורס שאני מתחרטת מכל מעודי שלקחתי אותו, כיוון שהוא ראשית מאד קשה ושנית מאד משעמם. (13 יצירות ורק באחת מהן יש סקס, מה השטויות האלה.) את הבחינה דחיתי למועד ב' כיוון שלא טרחתי אפילו לפתוח ספר אחד במהלך הימים האחרונים. כמו כן הייתי צריכה להגיש עבודת סוף סמסטר בהפקה, שאותה האמת סיימתי היום במספר דקות.

אתמול, אחרי שנכנעתי בעניין הזמנת האוכל, יצאתי עם שירה לדייט וחנקנו את יגון הוולנטיינס באמצעות רבע קילו המבורגר, צ'יפס וקולה.  אחד מנושאי השיחה העיקריים שלנו היו אודות העיסוק אותו אני יודעת לעשות הכי טוב - דחיינות. בכלל, כל הארוחה הזו היתה סוג של דחיינות בפני עצמה.

להלן רשימת דברים שאני מדחיינת: סרט הגמר שלי לסמסטר, עבודה בתקשורת שהייתי צריכה להגיש לפני שבועיים, 2 עבודות בסיפורת עברית בתחילת המאה ה-20 שהייתי אמורה להגיש לפני שבועיים וחודש, מענה על 44 אימיילים בג'ימייל ו-95 אימיילים בפייסבוק, לגשת למס הכנסה ולהוציא אישורי שכר אמנים ומעבר לכך לפתוח כבר עוסק פטור, להפיק סרט קצר לחברה מהלימודים, לכתוב פוסט ביקורת על מוצרי טיפוח שקיבלתי, לאסוף כספים ממעסיקים שונים ומשונים, להכין עבודת כותרות בעריכה, לצעוק על הבנק שחייבו אותי ב-70 שקלים בגין צ'ק שחזר, להיפרד ממישהו, להדק תסריט לחבר מהלימודים, לסגור קצוות הפקה לסרט גמר של יעל, לענות לבמאי של "נשמות געשות" על הטריטמנט שלו לפיצ'ר חדש, לקרוא תסריט גמר של חצי שעה שהוצע לי להפיק, לערוך את הסרט הדוקומנטרי שלי על הבלוג, לדרוש את החופשה שלי מערוץ 10 שהובטחה לי לפני שנה, לנסות ולהגות רעיון לסרט הגמר שלי השנה.

אני משוכנעת שהרשימה עוד ארוכה, אלה דברים שהצלחתי לחשוב עליהם במהלך ה-5 דקות האחרונות שבמקומן כנראה דחיינתי משהו אחר שהייתי אמורה לעשות.

אתמול במסגרת דחיינות הכנת תיק ההפקה ולימודים לבחינה החלטתי סוף סוף לערוך תרגיל ללימודים אותו דחיינתי מעל לכמה שבועות. כל אווירת הוולנטיינס הסרוחה עשתה לי חשק יצירתי. מדובר בגרסת ראף-קאט, על אף שכמו שאני מכירה את דחיינותי הפיין קאט לא יקרה לעולם. את מלות השיר ברקע כתבתי אי שם בגיל 16, פחות או יותר הגיל הכי אומלל שהיה לי בחיים, ואיזה בחור זר באינטרנט בשם אריק בויקיס התאהב בו והחליט להלחין אותו. אתמול, תוך חיטוט דחייני ביצירותיי בבמה חדשה שמעתי אותו שוב לאחר כמה שנים שלא שמעתי אותו, והסאונד ממש הרטיט אותי. רציתי להעלות אותו ליוטיוב אבל הרגשתי שחסר לי תוכן ויזואלי בו.

את התרגיל צילם ויטלי קריביץ' ונדב הופרט עשה תאורה, משחקים בו שירה דוד ודור אליאב. אנג'וי.

http://www.youtube.com/watch?v=BksRSjjsWAk

Edited: פברואר 15, 2010