טוויטר
I'm still Michal from the Blog
מה זה ירוק מבחוץ, אדום מבפנים ויש ליד זה פקאצה צווחנית?
אבטיח עם בלוגרית
אתם לא מבינים כמה קשה להיות בלוגר. לקום ב-12:00 בצהריים ולהרגיש כאילו כל היום שלי מתפספס, לרוץ לכל מיני השקות על עקבים גבוהים שמקמטים לי את הרגליים, לאכול מלא אוכל בחינם ולעלות במשקל, לקבל כל מיני מתנות שוות ממותגים ולכתוב על זה ואז יגידו עלי שדעתי מכורה מראש, כל היום אנשים שואלים אותי איך פותחים בלוג ומשיגים הרבה קוראים - זה ממש מבזבז לי את הזמן. בקיצור. חרא להיות בלוגר. בזבוז של זמן. איכסה פיכסה.
סתם. על מי אני עובדת.
האמת היא שאנחנו נמצאים בעידן די מרתק עבור בלוגרים. אתמול שוחחתי עם חבר מהלימודים על הנושא והסכמנו שזה מדהים איך בלוגר מקבל כבוד (מפוקפק משהו) בכל מיני מקומות לפחות כמו עיתונאי. (למעשה, כיום כשאני אומרת "מה? אל תשוו אותי לעיתונאית, זה לא לרמתי" בציניות, אנשים כבר לא מרימים יותר מדי גבות.) היום כבר קיימים בלוגרים בארץ שיכולים להתייחס למה שהם עושים כמקצוע לכל דבר ולחיות מזה בכבוד.
זה מעניין. בארה"ב, איפה שכל הדברים הטובים והרחוקים קורים, ידוע שבלוגרים מובילים מקבלים המון המון ריספקט, במיוחד אלה שהם בעלי גוון אקטואלי. לי אשית זה נשמע מדהים ומטורף כשבלוג מבצע תחקיר של שנתיים כדי לחשוף שמנכ"ל פייסבוק היה פורץ לאימיילים של חבריו לספסל הלימודים בימיה הראשונים של הרשת החברתית. בעיני זה מסוג הדברים שהתקשורת המסורתית היתה בוודאי מריירת לשים עליו את הידיים, הרגליים וכל רמ"ח איבריה. בישראל מאידך, אנחנו נמצאים בשלב יחסית מפוקפק, אם נקרא לזה כך. יש איזשהי תחושה שנכון לרגע זה לא קיימים בלוגים של ממש מהסוג שקיימים בארה"ב. כלומר, הם קיימים, אין ספק, אבל איפה הריספקט ואיפה הם? אז בדר"כ יתנו לבלוגרים מהסוג הזה לחלטר פה ושם במאמרים בוואי נט או בנענע10, אבל משום מה לא מורגשת שום שליחות עיתונאית במסגרת הבלוגרים בארץ. משהו שיוכל להיות מנוכס אך ורק לטובתו של בלוגר. אני חושבת שהדבר הכי קרוב לזה שראינו בארץ היה החשיפה של גילו האמיתי של עומר אדם ב"כוכב נולד" ע"י עומרי חיון.
אותי אישית זה מצחיק, איך יתכן שילדון בן 17 שמתעסק ברכילות, הדבר הכי צהוב וקל לזלזול שקיים בעיתונות לכאורה, מצליח לחשוף ולהיחשף עם הדברים האלה באופן כ"כ רחב. היכן כל אותם האנשים אשר כפולים מגילו ויש להם אג'נדות שסביר להניח כי הן חשובות הרבה יותר? אפשר להגיד שאולי זה לא מעניין מספיק, אבל אני לא חושבת שזה נכון. אנחנו מדינה שצורכת אקטואליה בכמויות יוצאות דופן. אני חושבת שזה בעיקר נובע מ-2 מקומות בהם יתכן ובלוגרים אקטואליים לא מתאמצים מספיק, ו/או שמא לעיתונות המסורתית יש אינטרס (כלכלי בעיקרו) לא לתת את הבמה.
לי אין שום שליחות-בלוגינג. אני אוהבת לכתוב על עצמי, על התחושות שלי ועל נקודת המבט שלי על העולם. משתדלת מאד שהדברים שאני מבטאת לא יהיו מוכתבים מראש. אני לא מתביישת להביע את מורת רוחי כשמנסים להכתיב לי מה לומר או מגבילים אותי מבחינה תוכנית או יצירתית. לעולם לא אשתף פעולה עם מי שבאופן אשי ממרר את חיי. (או במלים אחרות לא יוכל לשלם לי בחזרה את כל הכסף המיותר שהוא גובה ממני על מנת שאכתוב עליו או אקדם אותו, כמו למשל בנקים וסלולר.) מי שמעוניין להשתמש בבלוגר ככלי להפצה באמצעות תוכן, ולא באמצעות באנר מהלך (וגם באופן הזה כבר חטאתי), יותר מאשמח לשתף איתו פעולה.
הסירי שערה מליבך
במסגרת שליחות האקסהבציוניזם שלי, הוזמנתי בשבוע שעבר ל-2 אירועים שבהחלט רוממו את מצב רוחי; הראשון מביניהם היה ביום חמישי. הייתי במסיבת בלוגרים (חהח, ביטוי מצחיק, אני חושבת שאאמץ אותו) של EPYL הממוקמים ברמת החי"ל (הברזל 34). לאונג' בר חדש לטיפולי אסתטיקה מתקדמים. לפני שנתיים-שלוש קיבלנו חדרי כושר ממותגים מחדש, שאליהם מגיעים גם כדי להזיע ולעשות כושר וגם כדי להנות מבחינת תרבות חברה ופנאי. EPYL למעשה מציעים שירות שהוא מאד דומה, רק במקום להזיע ולהתחטב, כאן הלקוח מנוסר ומתחטב. בין הטיפולים המוצעים במקום הם טיפולים אסתטיים מתקדמים לעור הפנים, הזרקות ומילוי קמטים (בוטוקס? אני חושבת שבוטוקס, כשאגיע לגיל 30 בטח אגלה. הרי 30 זה ה-80 החדש), חיטוב והצרת היקפים, הסרת שיער, טיפול בסימני מתיחה, הלבנת שיניים, מניקור-פדיקור ועוד. (לגבי העוד - שאלתי אותם האם הם מסוגלים לטפל בצלקות, שכן אני מאד רוצה להעלים את הצלקת המכוערת והמזעזעת שלי מאגזוז קטנוע שחטפתי לפני כמעט שנה, ולפי מה שהם אמרו בהחלט ניתן. לפיכך, זהו העוד שלי עבורכם.)
קבלו פנטזיה היפותטית לחלוטין: ביום מן הימים אתעצבן על מנהלת משק הבית שלי שאינה דוברת עברית ואני משלמת לה שכר רעב, על כך שהכריות במיטה אינן מסודרות לטעמי, ויהיה לי כלבלב טרייר קטנטן ואני אגיע אתו לרמת החי"ל כדי להירגע מהלחצים הקשים שעוברים עלי. אניח אותו בידי הבחור הנחמד, השרירי והפלרטטן בבר בכניסה ואגש לטיפולים לטיפוח עורי וגופי אחרי כוס יין לבן מרווה. אהיה כה רגועה, אעצום עיניים עת טיפול הפנים העמוק שאעבור ואחשוב על הבחור השרירי מהבר בכניסה כדי להתגבר על הכאב. בעלי העשיר באותו הזמן יבלה את זמנו בפגישות עסקים באירופה, ותתלווה אליו "סטודנטית לתמיכה" ללא ידיעתי, ואנחנו נהיה מאושרים לעד. אז טוב, זה באמת צריך להישאר ברמת הפנטזיה ההיפותטית (למרות שנורא רציתי לחלוק אותה) אבל אפשר להבין מהפנטזיות המטופשות שלי איזו מן יוקרה משדר EPYL בעיצוב של המקום והנוחות שבו ולאיזה קהל יעד הוא מכוון.
באשר לפינוקים האישיים: אכלנו סושי, בשר, גבינות ודגים, שתינו קאוות ובעוד שנה מכאן בתי השחי שלי יהיו חלקים. הידד! ואפרופו בעניין הסרת שיער בלייזר בבתי-השחי - תחילה אימא שלי מאד חששה שאבצע טיפולים בלייזר במקום שאינו מוכר במיוחד ("לא יתכן שיתבצעו ניסויים בבלוגרים כמות היו שפנים!" כך היא אמרה). מהסיור שהתבצע במקום התקבל הרושם שמדובר במקום מאד מאד רציני עם צוות מאד מקצועי (אך! עם אג'נדה מכירתית מובהקת). אחרי הסיור במקום וההסברים שניתנו לא נותר ספק בליבי שמדובר במקום שבטוח לעשות בו כל מיני דברים מוזרים ומתקדמים טכנולוגית לעור הגוף ואני מוכנה ומזומנה לקפוץ על כסא הלייזרים.
לפרטים נוספים על המקום ניתן להיכנס ולהציץ בעמוד האוהדים בפייסבוק, שם תוכלו למצוא אינפורמציה ומאמרים אודות EPYL.
הנקבות זרוב, רות סגל ואני
הנקבות סושי, סלמון, פילה וגבינות.
צילום: איציק בירן, יח"צ.
מיכל בארץ האכזבות
האירוע השני אליו הוזמנתי היה הקרנת טרום בכורה של הסרט החדש "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון. ראשית אומר שאולי יש לי טעם מחורבן בסרטים, אבל "הסיוט שלפני חג המולד" שעמם אותי למוות (איזו שבירת קונצנזוס) אבל מאד אהבתי את "המספריים של אדוארד", "סוויני טוד" ו"סיפורי דגים". "בטמן" ו"ביטלג'וס" הם Epic לגמרי ו"סליפי הולו" היה בסדר. הסרט האחרון שהפיק - "9″, היה בעיני כשלון מהדהד. על אף שהסגנון הקולנועי האשי שלו מאד הורגש שם, הסרט עצמו (לבמאי שיין אקר) היה מאד בוסרי, לא מספיק מעורר פילוסופית והתאים אך ורק לבני נוער.
עשו המון הו-הא והמון רעש בכל מה שנוגע ל"אליס בארץ הפלאות" - בכל מה שנוגע לסוג של רימייק לסיפור וכמו כן התלת מימד ולכן הגעתי להקרנה עם ציפיות מאד גבוהות. מסתבר שאפילו חבריי לספסל הלימודים לא קראו את התקציר לעומק - הסרט הוא בשום אופן לא רימייק לספר של לואיס קרול, אלא טייק אוף אליו ומתעסק בעלילתה של אליס כאשר היא בת 20 וחוזרת פעם נוספת לארץ הפלאות.
הסרט עצמו מאכזב מאד, אולי גם כי הגעתי עם ציפיות מאד גבוהות. מבחינה ויזואלית הוא מעוצב להפליא בדרכו המיוחדת של ברטון ואין ספק כי מדובר פה בעבודת עיצוב בעלת דמיון ומעוף כמו בכל סרטיו. תלת-המימד, מאידך, מיותר לחלוטין. את רוב הסרט ניתן אגב לראות בלי משקפי תלת מימד (אם כי יהיה ניתן לשים לב להבדלים מבחינת עומק השדה). איפה שתלת-המימד נכנס לפעולה, זה מרגיש מיותר לחלוטין - עיקר תלת-המימד סובב סביב משחקי פוקוס, שלא בשבילם משלמים יותר כסף ומרכיבים משקפיים לא נוחים במשך שעה וחצי. מבחינה ויזואלית זה לא "אוואטר" ולא "למעלה". אפשר בקלות לוותר על חווית תלת-המימד מבלי להרגיש רע עם עצמכם או שאתם מפספסים משהו.
ישנה בעיני התכתבות תסריטית מקסימה בין הסיפור המקורי לבין הסיפור אותו ברטון מספר בשליש הראשון של הסרט. הכל קורה לאליס אול אובר אגיין, אבל היא לא יודעת מזה דבר. "האם זוהי אליס האמיתית?" נשאלת השאלה שוב ושוב, ועל אף שהתשובה ברורה, בכל זאת מצאתי את עצמי במתח עם השאלה הזו. הבעיה מתחילה בעצם בעיצוב הדמות של אליס. המסר שברטון מנסה להעביר הוא שכעת אליס בת 20 - בחורה בוגרת ולא ילדה. כבחורה בוגרת יש לה אחריות, כבחורה בוגרת היא יכולה לעשות דברים שאנשים מבוגרים עושים. כבחורה בוגרת עליה להיות עצמאית וזו בדיוק הבעיה. סביבת הסרט עוסקת בלונדון של פעם, תחילת התקופה התעשייתית. טים ברטון מנסה לשבור קונבנציה שנוגעת למעמד הנשים בתקופה דאז וזה צורם. באתי לראות את אליס בארץ הפלאות, שגם בספרו של קרול, מתחילה כילדה שובבה ותלותית ומסיימת כילדה בוגרת יותר עם תובנות חדשות על המציאות באמצעות העולם הפנטסטי, ויצאתי עם תחושה שצפיתי בז'אן ד'ארק. כל חלקו האחרון של הסרט מסריח מפמיניזם באופן שלא משתלב עם העלילה והרקע של המקום והזמן. הסיום בעיני לא היה טוב והשאיר טעם מר מאד.
הסרט לכשעצמו לא עצר את נשימתי (השנה הצליחו לעשות זאת "ממזרים חסרי כבוד" ו"אוואטר"), הוא לא מלהיב כמו שעשו ממנו בקדימון. לטובתו יאמר שג'וני דפ, כמובן, משחק שם תפקיד נהדר בתור הכובען המטורף ושובה את לב הצופים, והדמות של צ'שייר (החתול) מקסימה ובנויה אחד לאחד כמו שמדמיינים אותו בקריאת הספר. את הקריינות לזחל המתנרגל מבצע אלאן ריקמן ("דוגמה"), שלא הייתי יכולה לחשוב על בחירה מושלמת ממנו לתפקיד הזה. בעיני אלה שלושת ההיילייטים העיקריים של הסרט. הלנה בונהם (המלכה האדומה) משחקת נהדר, גם כהרגלה, אך עם זאת הטקסטים שלה אנמיים והגאגז לעוסים עד כדי מיאוס. אן הת'וואי (המלכה הלבנה) עושה את העבודה, אבל דמותה גם מעוצבת באופן מאד אנמי ומאד מעיק וגרם לי לרצות להשליך נעל על המסך בכל פעם שהיא הופיעה. בלטו בהיעדרם האמפטי דאמפטי וקריאת "וואו" ביציאה מאולם הקולנוע.
בקולנוע? שווה צפיה אם אתם ממש חסידי ברטון ו/או ספרו של לואיס קרול. בתלת-מימד? ותרו מראש על כאב הראש. (תודה ל"קולנוע של נועה" על ההזמנה.)
ג'וני דפ, תעשה לי תה.
Edited: מרץ 17, 2010
