ביום שלישי ערוץ 10 ארגנו אירוע בלוגרים לכבוד עליית "הישרדות אולסטארס" בסימן מלחמה (או שמא הומאז' ל"פלוטילה"?) והוציאו אותנו מהעיר הרחק אל יער בן שמן. הפעילות כללה בעיקרה בליסת בורקסים ופיינט בול (באדיבות "אדרנלין בשטח") עדין לבלוגרים שלא רגילים להזיז את התחת ממקום למקום שכן את רוב יומם הם מעבירים מול המחשב. בהתחלה מאד חששתי מהרעיון של פיינט בול. בתור ילדה הייתי רגילה בפעילויות ספורטיביות קבוצתיות להיבחר אחרונה ובעיקר לא להיות טובה בשום דבר. את מיטב שיעורי הספורט ביליתי בתירוצי "קיבלתי מחזור" (כן, כל שבוע) או אי הגעה כללית (עד האישור המיוחל מהרופאה שהריאה הימנית שלי דפוקה). מה שכן הייתי אלופת כפיפות בטן ומתח לבנות (כמעט 2 דקות שלמות!). מאז אותן שנות ילדות והתבגרות הדברים השתנו. למדתי לרוץ יותר מחצי דקה ברציפות, יש לי רגלי ברזל מרכיבות אינסופיות באופניים (רוכבת בממוצע 8 ק"מ ביום), אבל עדיין המשכתי לפחד מפעילויות ספורטיביות קבוצתיות, עד כדי כך שאפילו לחוגים בחדר כושר אני פוחדת ללכת כדי לא להרגיש מפגרת.

ובכל זאת, ביום ג' מצאתי את עצמי ללא היסוס לוקחת על עצמי אחריות של להיות ראש קבוצה. לראשונה בחיי נאלצת לבחור אסטרטגית את החזקים יותר ולהותיר בסוף את החזקים פחות. בתור מי שהיתה בצד השני רוב חייה, הרגשתי לא נעים. הפתעתי אפילו את עצמי על רוח הקרב שהפגנתי, והעובדה שנצחון הקבוצה שלי חשוב לי מאד. מבפנים האדרנלין גאה והרגשתי באותם רגעים שאני רק רואה רצח בעיניים. ברגעים כאלה הודיתי לאבי שסרב בכל תוקף שאתגייס לצבא, אלוהים יודע מה היה קורה אם הייתי אוחזת נשק אמיתי ביד. לכל אורך טורניר הפיינטבול הובלנו. טמיר כהן ואני בנינו אסטרטגיות שונות לכיסוח הקבוצה המתחרה ועמדנו לא רע במשימה. בסוף הטורניר הקבוצה המתחרה הוכרזה כמנצחת, ומההלם לא טרחנו אפילו להוציא מלה. אח"כ התברר לנו, בשושו, שמדריכי הפיינט-בול הכריזו על הקבוצה השניה כמנצחת כי הם חשבו שזה יהיה נורא-נורא מצחיק. זה ממש לא נורא-נורא מצחיק. זה די עצוב. למעשה, זה היה כל-כך ברור - כמו לתת לבחורה לנצח בפלייסטיישן כי היא בחורה. אם היא לא תנצח היא תזרוק את השלט בתסכול ותגיד "לא רוצה לשחק יותר!" ואז מה הכיף בזה?

שיק של צב עצבני במיוחד

היילייט מעניין נוסף היה שהערוץ התארגן על מצלמת 3 מימדים קומפקטית, מהראשונה שמוצעת לצרכנים פרטיים. עלותה כ-600$ והתוצאות שלה סבירות למדי. כל הרעיון הטכנולוגי שעומד מאחורי תלת-מימד הוא צילום תמונה משתי זוויות שונות, כאשר כל זווית מקבלת גוונים של אדום וכחל. ככל שאובייקט מסוים נמצא יותר רחוק, כביכול יותר בעומק, כך גווני האדום והכחל יהיו רחוקים יותר זה מזה. בצפיה במשקפי תלת מימד, כאשר גווני הכחל והאדום הפוכים למה שמופיע בתמונה, תיווצר אשליה של עומק וטשטוש - ככל שגווני האדום והכחל יותר קרובים זה לזה, כך עומק השדה יראה גבוה יותר וכך האובייקט המצולם יראה "קרוב" יותר. את האשליה האופטית הזו ניתן לייצר גם באופן מלאכותי באמצעות מצלמה רגילה ודיוק רב - צילום תמונה זהה משתי זוויות שונות (שנמצאות באותו טווח של 30 מעלות, אם אינני טועה), ועריכה לאחר מכן בפוטושופ (התמונה כמו שהיא + שכבה אדומה מימין + שכבה כחולה משמאל) - ככל שהאובייקט רחוק יותר כך גווני האדום והכחל צריכים להיות יותר רחוקים זה מזה. אינני יודעת מהי הטכנולוגיה המוצעת לתלת מימד לקטע שיפתח את הישרדות ביום ראשון, כיוון שהתכנית לא צולמה באמצעות טכנולוגית שלושה מימדים (מצלמות וידאו של שלושה מימדים מכילות 2 עדשות שמצלמות משתי זויות שונות ומפולטרות בגוונים בהתאם), אבל אני מניחה שטכנולוגיות פוסט למיניהן אפשרו את התוצאה. אל תצפו ל"אוואטר", סביר יותר להניח שהתוצאה הסופית תהיה יותר קרובה ל"אליס" ממה שצולם בוידאו ולא מהווה פרי אנימציה. אגב, טכנולוגית ניכר שכל תחום תלת-המימד צובר תאוצה, נכון להיום בארה"ב כבר נמכרות טלויזיות תלת-מימד בגדלי 42-52 אינץ' ונעות סביב ה-4000 דולר. עד שנתחיל לראות שידורים פרופר בתלת-מימד סביר להניח שיקח עוד כמה שנים ספורות. השאלה הגדולה היא האם באמת נצליח לסבול את החוויה של צפיה בתלת מימד באמצעות משקפיים. טכנולוגית תלת-המימד הזו מרגישה לי כמו שלב-ביניים (כגון פלופים בצורת לייזר דיסק באייטיז ומיני דיסק בתחילת המילניום), בדרך אל צפיה הולוגרמית שתתאפשר לנו, בעיקר מבחינה כלכלית, עוד זמן רב מכאן.

שני בלוגרים חביבים עלי, מעיין יחבס וטמיר כהן, ואני.

לסיום, צפינו ב-10 הדקות הראשונות של הפרק שעתיד להיות משודר ביום ראשון. נראה שכל הצופים ממש נהנו מסיקוונס הפתיחה, שהיה קצבי יותר, מהיר יותר ועם הרבה פחות מלמולי-גיא-זוארץ ברקע. אם לבחון לפי 10 הדקות הראשונות, נראה שמאחורי העונה הנוכחית יושב במאי עריכה מוצלח שיודע לנקז ולרכז את מה שחשוב למען אי-התשת-הצופים.

אה כן, גם אביגיל וגיא גולד הגיעו להתארח, אבל לא באמת היה לי מה לשאול אותם. כבר ידעתי הכל.

אז איפה אתם מתכוונים להיות בערבי א' וג' בקיץ הקרוב? אני אישית מתכננת להיות בעבודה בערוץ, צפיה בטלויזיה בתשלום - זה הקטע שלי.

הישרדות אולסטארס, ערוץ 10, ימים א' וג' בשעה 21:00.

בפרק האחרון של "הרווק" צפיתי בהתרגשות ביחד עם בלוגריות נוספות בסוויטה של "קראון פלאזה סיטי סנטר" בעזריאלי. כמה חודשים אחרי המסיבה הראשונה, כבר כמעט אף אחת מאיתנו לא רווקה, אבל זה לא הפריע לנו להשאיר את הגברים בבית לצפות בכדורגל. היה כדורגל? כן? אנלא בטוחה, אני לא מבינה בזה כלום. אני רק יודעת שהצלחתי להמיר את השהות שלי באותו הערב מהמשרדון הקטן שלי בערוץ 10 במלון חמישה כוכבים. לא שזה רע לצפות בזה וששוב יממנו לי את הצפיה הזו, ובסה"כ גם במשרד וגם במלון יש לי נוף די מגניב על העיר, וכן, בשני המקרים היו מתרוצצים סביבי עיתונאים, אבל בחייכם! כל מה שהם נותנים לי שם בערוץ זה כריך גבינה! גבינה!!! או סביח, אם אני מגיעה מספיק מוקדם. אין צורך שאכביר במלים, הנה מה שאכלתי באותו הערב במקום כריך גבינה:

סדנת העצמה נשית עם ענת לב-אדלר וגליה טורנכן

אחת הפעילויות לפני התכנית, שהוטלה בספק תחילה ע"י יעל ואני והתגלתה בסופו של דבר כמרגשת מאד, היתה סדנת העצמה נשית, בהדרכת העיתונאית הותיקה ענת לב-אדלר שהוציאה לאור לפני שנתיים את הספר "סוד השפע" (חיברה ביחד עם רונית נשר) וגליה טורנכן עליה ארחיב גם בנושא אחר בקרוב. כל אחת מהבנות קיבלה קלף עם מלה מסוימת עליה, וכל אחת היתה צריכה לספר באיזה אופן המלה הזו קשורה לשפע בחייה. המלה שאני קיבלתי היתה "מטרה". תחילה הייתי מבולבלת, לכאורה אני נראית כמו בחורה שמה-זה מפוקסת על המטרות שלה, אבל רוב הזמן באמת אין לי מושג ירוק מה אני עושה. אני פשוט אני, ובינתיים זה עובד לי לא רע. ניסיתי לחשוב על המטרות שהצבתי לעצמי בחיים, וחשבתי על כך שאת רובן באמת הגשמתי בשנה האחרונה בחיי. זה היה נחמד וזה מילא אותי בעיקר בשפע של אגוטריפ. בזמן שהבנות האחרות דיברו על המלה שיצאה להן וההקשר לחיים שלהן הספקתי לחפור ולהפוך עוד קצת עם עצמי. למעשה, היה זה הערב הראשון לאחר מות סבתי שהרשיתי לעצמי לקום מהאבל ולהתנער ולחזור קצת למסלול חיים רגיל. סבתי ע"ה נפטרה בשבוע שעבר, ואני באמונותיי, לא מאמינה בישיבת שבעה. באופן כללי יש לי בעייתיות עם מנהגים ומסורות מסוימים הנהוגות בחברה הישראלית והיהודית שנועדו לשמר זכרון ולאחד אותנו ביחד. את הצער שלי אני מעדיפה לחוות באופן אינדיבידואלי. לא אכנס לנושא הזה לעומק, כיוון שאין ברצוני לעורר דיון כזה או אחר שעשוי להטיל ספק במוסר שלי בגלל אמות חברתיות שאינני נאותה להן, אבל זה בגדול. המטרה שלי באותו שבוע היתה לתמוך באמי. לעזור לה במה שניתן. אחרי שש שנים בהן סבתי ואני חווינו קשר מאד קרוב, בו אני טיפלתי בה והיא דאגה לי, לפתע עם לכתה לא היה לי יותר במי לטפל ומי שידאג לי בעת הצורך. המטרה, אם לקרוא לזה כך, ביחסים הקרובים עם סבתי היתה לשמור על מעוז הילדות האחרון שלי. בעיני, המוות שלה מסמל, מעבר לאובדן של אדם מאד קרוב ללבי ואולי אפילו אפשר לומר שהכי קרוב ללבי, את העובדה שכעת לא תהיה לי ברירה אלא לנהוג כאדם בוגר לכל דבר. בכל מה שנוגע לקשיים הגדולים, המפחידים והאישיים ביותר שלי, מעתה אצטרך לשמור לעצמי ולדעת איך להתמודד אתם באופן בוגר ולקחת אחריות. בסוף בחרתי לדבר על זה. לא חשבתי שיכול להיות משהו חשוב יותר מלשמר את זכרון סבתי כך. אל כל המטרות של העולם המודרני אני יכולה לחזור בשבוע הבא.

על הערב הנפלא ברצוני להודות למחלקת מדיה ואינטראקטיב של ערוץ 10, לצוות המלון המקסים של "קראון פלאזה סיטי סנטר", גלית גוטפריד - תקשורת משולבת טל רבינא בע"מ, ולכם - שאתם קוראים את הפוסט הזה.

לסיום, הנה יעל ואני עושות דברים מרושעים, כי אנחנו לא יכולות שלא:

לחצו על התמונה לעוד דברים מרושעים מבית היוצר של יעל ומיכל

לפני כשבועיים חזרתי להתאמן במכון כושר אחרי שנה בלי. את מירב הקלוריות שלי השנה שרפתי באמצעות רכיבה יומיומית באופניים והקלדה מרובה. כל הקטע הבריא הזה של ספורט וכו' נכנס לחיים שלי אך ורק לפני 6 שנים. עד אז הייתי די בטטה בכל מה שנוגע לתזוזה (ואף היתה תקופה שגם נראיתי קצת כמו בטטה). כל חיי ידעתי שכוחי טמון במוחי ולא בגופי. הייתי רצה מאד לאט ואחרי חצי דקה נמצאת על סף עלפון, בבית הספר הכי קרוב לספורט שהייתי עושה היה קפיצה מעל הגדר כששיעור הספורט התחיל. ובכל זאת, בגיל 19, עשרה קילוגרמים יותר ממה שאני כעת, החלטתי שגם אני צריכה להצטרף לחדר הכושר. למה? כי זה ממש מגניב וממש רציתי להיפטר מ-19 קילוגרמים שבעיני היו מיותרים.

בבלוג הייתי כותבת ללא הפסקה על האימונים שלי בזמנו, זה היה סוג של מעקב עבורי, לדעת שאני בדרך הנכונה להצליח. אני קצת מציצה בפוסטים מהתקופה וזה מצחיק אותי. אחרי כמה חודשים שהתחלתי להתאמן שקלתי 41 ק"ג והייתי 12% שומן. יש לי שני אנשים בראש, הטוב והרע (המכוער כבר עזב מזמן), שיושבים לי על הכתף ולוחשים לי מצד אחד עד כמה המחשבה של נתונים פיזיים כאלה זה מעוות, ומצד שני עד כמה הייתי רוצה לחזור להיות כמו אז. זה הכל הנאה ומשחקים עד שאת מפסיקה לקבל מחזור, עד שקר לך אפילו בקיץ, עד שהאיברים שלך נרדמים תוך פחות מחצי דקה אם את נשענת עליהם. ובכל זאת הרגשתי נהדר.

לפני כשנתיים וחצי התחלתי להתגבר על הפרעות האכילה שסבלתי מהן. התפריט שלי הפך מחצי ארוחה עד ארוחה ביום לשתיים וכמו כן התחילו לי תנודות במשקל שבסופו של דבר הביאו אותי לגבול של משקל תקין. שלא תבינו לא נכון, זה אולי הגיוני, אבל שנאתי את הגוף שלי. פתאום התחלתי להתרחב בחזרה ולקבל מימדים נשיים יותר. הדבר שהכי מפחיד אותי ועם זאת מרטיט אותי מהתרגשות, היא לחזור לאותם הימים של לפני שהתחלתי לאכול 2 ארוחות ביום.

כשעליתי בשבוע שעבר על המשקל בהולמס פלייס וגיליתי שאני שוקלת 48 ואוחזת בנפח של 19% שומן רציתי למות. לא הבנתי בכלל איך אני עדיין מידה 0. רציתי לבטל את כל התכניות שלי ולבלות את כל הזמן הפנוי שלי בחדר כושר, רק לחזור להיות מה שהייתי פעם. אני כל הזמן שואלת את עצמי איפה אפשר למצוא את האיזון, איפה נמצא המקום בו אני מסוגלת להיות במשקל תקין ולהיות מאושרת עם הגוף שלי. אז הפעם החלטתי להמשיך לאכול באופן רגיל במקביל לחדר הכושר, ועם זאת אני מלאה בחששות שזה דווקא יביא למצב הפוך בו אני אעלה במשקל בגלל מסת שריר ואז אני אמצא את עצמי אוכלת לעצמי את הראש. תנו לי כמה שבועות, ואם אני מתחילה להיות רזה מדי או לעשות קולות של "הייל אנורקסיה! 700 קלוריות ביום או משרפה!" - תרביצו לי או משהו כזה.

בינתיים עזרו לי להחליט על הלוק הפיזי הכי כובש שלי, תמונות מלפני ואחרי הדיאטה והיום:

לפני הדיאטה - שמנמונת ובלונדינית. (צילום אורן אובסטבלום)

כשהתחלתי להתאמן בחדר כושר לפני 6 שנים. (צילום עצמי)

אחרי הדיאטה, לפני שהבנתי שיש לי בעיה. (צילום: אורן אוסטבלום)

ימינו אנו. עסיסית.

הפוסטים בשיתוף פעולה עם רשת חדרי הכושר הולמס פלייס. מדי שבועיים אעדכן אתכם בקורות חיי במכון. אתם מוזמנים לטקבק תגובות בסגנון "וואי, איזה כוסית את!" או סתם להגיב ולחלוק את דעתכם על המכון.

אה, ואני קטנה משחשבתם.

רשתות חברתיות עבורי הן חדווה עצומה. הן התמצית המדויקת ביותר שמהווה הסיבה שבגללה פתחתי את הבלוג מלכתחילה: לספר לכולם ביחד, בבת אחת, ללא הבדל מין, גזע או שריטה מה עובר עלי. לאט לאט גם כל רשת חברתית מקבלת את הגוון המובהק שלה. הפייסבוק משמש לעדכון שוטף על מה קורה בחיי, נטוורקינג, הגיגים אישיים שאני יכולה לחלוק באופן מידי עם אנשים רבים, בזבוז זמן גורף. הטוויטר משמש אותי לרכילויות על גברים שלא הייתי רוצה שתדעו בפייסבוק ואינסוף בינאריה שמתורגמת להבל הבלים מילולי ומיותר.  לינקד-אין לא אכל לי את הראש. משעמם ורציני שם מדי בשבילי. והחברה החדשה בתחום - פורסקוור, או בשמה שעברתתי, ארבע-בריבוע, שבתה את לבי באופן מוחלט ורבים שואלים אותי אודותיה.

מה זה פורסקוור? אז כך. במדריך האינטרנט פור דאמיז ניתן לומר כי מדובר ברשת חברתית חדשה המאפשרת לכם לעדכן כל הזמן היכן אתם נמצאים. למה שתעשו כזה דבר? מלא סיבות: יצר חשיפה, הרצון להראות שיש לכם חיים והרבה מהם ולהכיר אנשים חדשים ומגניבים מהאינטרנט שנמצאים באותו המקום בו אתם נמצאים (קרה לי! קרה לי!). מאיפה המוטיבציה? הכל אסביר בהמשך.

פורסקוור נוסדה במרץ בשנה שעברה וכיום מונה כחצי מליון חברים ברחבי העולם בלבד. נכון, לא גליק גדול, בינתיים. מנסיון, זמן הפריצה של אתר מסויים שהופך לטירוף לוקח שנתיים בערך. זה קרה ב"במה חדשה" וב"ישראבלוג" בגזרה הישראלית, זה קרה ב"מייספייס" וזה קרה ב"פייסבוק" בגזרה הבינ"ל. לפיכך, לפורסקוור יש עוד שנה להערכתי לפני שהיא תשתלט על חייכם כפי שהשתלטה על חיי.

פורסקוור הוא אתר לאנשים עם סמארט-פונז בעיקר. תחילה אנשים לא מבינים מדוע אינם יכולים לעשות צ'ק-אין (עדכון היכן אתם נמצאים) מהמחשב האשי (והדבר ניתן אם נכנסים דרך המחשב לאתר הסלולרי). מי שינסה לעדכן באמצעות טלפון שהוא לא אנדרויד/בלאק ברי/אייפון יתקל באתר מאד מאד מסורבל בגלישה באמצעות הטלפון הסלולרי. קשה, אבל אפשרי. סביר שתכנעו אחרי 3-4 צ'ק-אינז על כל פנים. את העדכונים על האתרים בהם אתם נמצאים ניתן להזין גם בפיד לחשבון הטוויטר והפייסבוק שלכם באופן אוטומטי בהגדרות באתר.

בהמשך לשאלת המוטיבציה, מדוע לעדכן כל הזמן היכן אתה נמצא בפורסקוור, בהחלט ניתן לזקוף את הדבר לזכות 2 פיצ'רים באתר: המאיור והבאדג'ז.

מאיור (כלומר מלך האתר), אתם הופכים להיות ברגע שעשיתם 2 צ'ק-אין באותו מקום. זהירות! ניתן להעפיל עליכם! במידה ומישהו עשה 9 צ'ק אינים במקום בו עשיתם רק שניים, הוא ידיח אתכם מבלי למצמץ. כמו כן קיימת מחזוריות חודשית. אם 2 הצ'ק אינים המדוברים שלכם לא נעשו במהלך החודש האחרון, מספיק שמישהו אחר יבוא ויעשה 2 צ'ק אינים באותו החודש ויחטוף מכם את התואר.

באדג'ז - ככל שתעשו יותר עדכונים, ככה תקבלו יותר עיטורים על פועלכם. יצאתם באמצע השבוע אחרי 3 בלילה? קבלו עיטור. אכלתם ב-20 פיצריות שונות? קבלו עיטור! החסרון העיקרי בכל מה שנוגע לעיטורי ארבע-בריבוע הוא שאין רשימה מסודרת באמצעותה תוכלו לדעת מה תקבלו בעד פועלכם. קיימים בלוגים רבים ברחבי העולם שכן יחלקו אתכם את המשמעות של כל עיטור באתר, אבל כרגע לא קיים עוד מאגר עיטורים מסודר בעברית, אז קבלו את הרשימה המלאה (שרלוונטיות לנו הישראלים - לא כולל באדג'ז שניתן לפתוח אך ורק בחו"ל או במקומות בהם קיים שת"פ שיווקי עם פורסקוור) שתשכנע אתכם שארבע-בריבוע הוא הדבר הכי מגניב שתרשמו אליו באינטרנט בחודשים הקרובים:

Newbie

מזל טוב, קבלו עיטור על העדכון הראשון שלכם.

–

Adventurer

צ'ק-אין בעשרה אתרים שונים.

–

Explorer

צ'ק-אין ב-25 אתרים שונים.

–

Superstar

צ'ק-אין ב-50 אתרים שונים.

–

Bender

צ'ק-אין במשך 4 ימים ברציפות.

–

Crunked

צ'ק-אין 4 פעמים ביום אחד.

–

Local

צ'ק-אין באותו מקום 3 פעמים בשבוע (אני לא בטוחה אם זה תקף לצ'ק אין באותו מקום פעמיים ביום)

–

Superuser

30 צ'ק-אינים בחודש אחד

–

Player Please

צ'ק אין עם 3 אנשים מהמין ההפוך (במידה והם חברים שלכם בפורסקוור)

–

School Night

צ'ק אין באמצע השבוע אחרי 3 לפנות בוקר.

–

Photogenic

צ'ק אין ב-3 מקומות בהם יש תא צילום. אני מניחה שהכוונה לפוטורצח. טרם למדתי איך אפשר לרשום במקום מסוים שיש בו פוטורצח ובכלל, רק אנשים משעממים הולכים לקרית הממשלה.

–

Don't Stop Believin'

צ'ק אין 3 פעמים בבר קריוקי בחודש אחד.

–

Gym Rat

צ'ק אין 10 פעמים בחודש בחדר כושר.

–

Overshare

צ'ק אין 10 פעמים תוך 12 שעות. (נצפה בעמודו של נמרוד קמר ההולל, ריספקט!)

–

Jetsetter

צ'ק אין ב-5 נמלי/שדות תעופה. לנוחותכם: נתב"ג, שדה דב, נמ"ת חיפה, נמ"ת אילת, נמ"ת עובדה. בהצלחה!

–

16 Candles

בפורסקוור קיימת גם אפשרות "לצעוק" - כלומר, לרשום הודעה מבלי לעשות צ'ק אין במקום מסוים. חמישה איחולי יומולדת וזה שלכם.

–

Zeotrope

צ'ק אין 10 פעמים באולם קולנוע.

–

Pizzaiolo

צ'ק אין ב-20 פיצריות שונות.

–

Jobs

צ'ק אין ב-3 חנויות של אפל (קניון רמת אביב, דיזנגוף סנטר, גרנד קניון חיפה)

–

Warhol

צ'ק אין ב-10 גלריות לאמנות.

–

Babysitter

צ'ק אין ב-10 גינות משחקים (אתר שמוגדר תחת playgrounds)

–

Swarm

צ'ק אין במקום בו 50 איש נוספים לפחות עשו צ'ק אין באותו הזמן.

–

Supermayor

אם אתם המאיור ב-10 אתרים שונים, העיטור הזה שלכם.

–

I'm On A Boat!

צ'ק אין על סירה. יעני בים.

–

פאקיו: אז למה בעצם לא לרמות?

"לא לדבר על חמוטל ר. שהיא המיורית של התחתית והמזה ואני חושד שהיא גרה בשכונה ועושה צ'ק אין מהבית." -מורן שריר

כי זה פשוט לא מגניב!

ומה בנוגע לפוטנציאל השיווקי העצום?

בתאריך ה-16/4, בעוד כ-3 ימים, יתקיים בעולם "יום הפורסקוור". במדינות רבות ברחבי העולם מותגים מסחריים לוקחים חלק בפעילות וצפויים לחלק הטבות כאלה ואחרות למבקרים באתריהם. כמו כן קיימת רשימה של אתרים קבועים בהם ניתן לקבל הנחות ומבצעים למי שמבקר באתר או שהוא המאיור שלו. בארץ המקום היחיד שמציע מבצעים הוא סניף "קפה קפה" בחדרה - 1+1 על קפה כשמראים צ'ק-אין וקפה עשירי חינם למאיור. לפי התגובות בעמוד שלהם בפורסקוור ניכר כי אין להם שמץ של מושג במה מדובר והם לא מכירים במבצע שמופיע בעמוד.

אני מאמינה שבארצנו הקטנטונת, שוחרת הגאדג'טים, הרשתות החברתיות והחדשנות הטכנולוגית, לא רחוק היום בו חברות פרסום ויח"צ לרשתות חברתיות יראו לנכון לנצל את הרשת החברתית הזו שתצמח ככל שיעברו הימים. עכשיו גם כשמותגים רבים הפסיקו לפחד מהביטוי "שיווק ברשתות חברתיות" ועמודי אוהדים צצים להם בפייסבוק כפטריות אחר הגשם, אלו ימצאו לנכון לשתף פעולה עם הדבר וכל הצדדים ימצאו עצמם מרוויחים מן המהלך.

בינתיים החלטתי להרים את הכפפה ומצאתי לנכון כן לנסות ולמנף את הרשת החברתית הזו ברמה שתהיה גם שיווקית וגם אטרקטיבית: במסיבת יום ההולדת שלי שתחול ב-29/04 במיכהטרוניקס, סגרתי עם המקום שכל מי שיעדכן פורסקוור (אבל גם פייסבוק וטוויטר זה בסדר) שהוא נמצא במקום במסיבת יום ההולדת שלי יתפנק בצ'ייסר ראשון חינם.

מה עוד?

שימו לב - איטס אול פאן אנד גיימז עד שפורצים לכם הביתה. חברות ביטוח אינן מפצות מבוטחים שעדכנו ברשתות חברתיות כי אינם נמצאים בבית.

מטרות הבאדג'ז הבאות שלי: Overshare  Gym Rat ו-Pizzaiolo.

אה, הנה אני בארבע-בריבוע.

לפני מספר שבועות הזנחתי את הלימודים התיאורטיים בתסריטאות ובבימוי לבוקר אחד כדי להיות לראשונה בחיי על סט צילומים מקצועי. לא היה מדובר בסרט קולנוע (חלילה), אלא בצילומים לפרסומת החדשה של "יס", אותם הוזמנתי לסקר יחד עם הבלוגר עומרי חיון (שהוא כמו אחי הקטן אם היינו יכולים להקים משפחת "אהבה עצמית"). בכל פעם אני נדהמת מחדש על סדר גודל של הפקות בארץ לפרסומות: נתניה. היום הכי רותח של החורף שמאחורנו. יומיים. 200 ניצבים וביטים. עשרות עובדי הפקה עושים עבודת נמלים. עבודת פרופס וארט מפחידה. כל זה בשביל 30 שניות. שירוצו שוב. ושוב. ושוב. ושוב. יצטברו לאורך של פיצ'ר בסופו של דבר, לכל הפחות, אם תרצו.  וגם אם לא.

חשוב לעצור רגע ולהבין שאילולא אתם, הקהל, הצרכנים, פרסומות בסדר גודל כזה לא היו יוצאות לפועל. כל אחד ואחד מכם, ואני אומדת במליונים אחדים, מדי שנה משקיעים אלפי שקלים כדי לצרוך את התרבות שלכם בטלויזיה. קל מאד לומר עד כמה תחום הפרסום נלוז ביחס לאמנות הקולנוע בזמן שהוראת הקבע החודשית שלכם יורדת מחשבון הבנק בשקט בשקט ואתם טוחנים איזה טורטיה מול "האח הגדול". אני לא מבקרת אף אדם חלילה, כל אחד זכותו אם להכניס את שידורי הטלויזיה אליו הביתה, אבל תזכרו שחשוב גם ללכת לקולנוע (ולטחון שם פופקורן). לנסות ולהשקיע לפחות עשירית, מבחינת זמן ו/או מבחינה כלכלית, מכמה שאתם משקיעים בטלויזיה שלכם ביציאה מהבית והליכה לקולנוע (או שתצפו יותר בסרטים ישראלים בוי.או.די. שכבר יש לכם). הייתי שמחה לראות גם איך את רחובות נתניה סוגרים בשביל הפקות קולנוע ישראליות בסדר גודל כזה, או אולי סתם קצת סאבטקסט בממלוקים שמתרוצצים בחצאית יכול להיות נחמד.

בזמן המנוחה בין טייק לטייק בצילומי הפרסומת החלטתי לשפר קצת את עבודת הארט, שהיה חסר בה קצת צבע בעיני. אתם מוזמנים לצפות ולהכיר גם מי האנשים שמאחורי המסכות:

אבטיח עם בלוגרית

אתם לא מבינים כמה קשה להיות בלוגר. לקום ב-12:00 בצהריים ולהרגיש כאילו כל היום שלי מתפספס, לרוץ לכל מיני השקות על עקבים גבוהים שמקמטים לי את הרגליים, לאכול מלא אוכל בחינם ולעלות במשקל, לקבל כל מיני מתנות שוות ממותגים ולכתוב על זה ואז יגידו עלי שדעתי מכורה מראש, כל היום אנשים שואלים אותי איך פותחים בלוג ומשיגים הרבה קוראים - זה ממש מבזבז לי את הזמן. בקיצור. חרא להיות בלוגר. בזבוז של זמן. איכסה פיכסה.

סתם. על מי אני עובדת.

האמת היא שאנחנו נמצאים בעידן די מרתק עבור בלוגרים. אתמול שוחחתי עם חבר מהלימודים על הנושא והסכמנו שזה מדהים איך בלוגר מקבל כבוד (מפוקפק משהו) בכל מיני מקומות לפחות כמו עיתונאי. (למעשה, כיום כשאני אומרת "מה? אל תשוו אותי לעיתונאית, זה לא לרמתי" בציניות, אנשים כבר לא מרימים יותר מדי גבות.) היום כבר קיימים בלוגרים בארץ שיכולים להתייחס למה שהם עושים כמקצוע לכל דבר ולחיות מזה בכבוד.

זה מעניין. בארה"ב, איפה שכל הדברים הטובים והרחוקים קורים, ידוע שבלוגרים מובילים מקבלים המון המון ריספקט, במיוחד אלה שהם בעלי גוון אקטואלי. לי אשית זה נשמע מדהים ומטורף כשבלוג מבצע תחקיר של שנתיים כדי לחשוף שמנכ"ל פייסבוק היה פורץ לאימיילים של חבריו לספסל הלימודים בימיה הראשונים של הרשת החברתית. בעיני זה מסוג הדברים שהתקשורת המסורתית היתה בוודאי מריירת לשים עליו את הידיים, הרגליים וכל רמ"ח איבריה. בישראל מאידך, אנחנו נמצאים בשלב יחסית מפוקפק, אם נקרא לזה כך. יש איזשהי תחושה שנכון לרגע זה לא קיימים בלוגים של ממש מהסוג שקיימים בארה"ב. כלומר, הם קיימים, אין ספק, אבל איפה הריספקט ואיפה הם? אז בדר"כ יתנו לבלוגרים מהסוג הזה לחלטר פה ושם במאמרים בוואי נט או בנענע10, אבל משום מה לא מורגשת שום שליחות עיתונאית במסגרת הבלוגרים בארץ. משהו שיוכל להיות מנוכס אך ורק לטובתו של בלוגר. אני חושבת שהדבר הכי קרוב לזה שראינו בארץ היה החשיפה של גילו האמיתי של עומר אדם ב"כוכב נולד" ע"י עומרי חיון.

אותי אישית זה מצחיק, איך יתכן שילדון בן 17 שמתעסק ברכילות, הדבר הכי צהוב וקל לזלזול שקיים בעיתונות לכאורה, מצליח לחשוף ולהיחשף עם הדברים האלה באופן כ"כ רחב. היכן כל אותם האנשים אשר כפולים מגילו ויש להם אג'נדות שסביר להניח כי הן חשובות הרבה יותר? אפשר להגיד שאולי זה לא מעניין מספיק, אבל אני לא חושבת שזה נכון. אנחנו מדינה שצורכת אקטואליה בכמויות יוצאות דופן. אני חושבת שזה בעיקר נובע מ-2 מקומות בהם יתכן ובלוגרים אקטואליים לא מתאמצים מספיק, ו/או שמא לעיתונות המסורתית יש אינטרס (כלכלי בעיקרו) לא לתת את הבמה.

לי אין שום שליחות-בלוגינג. אני אוהבת לכתוב על עצמי, על התחושות שלי ועל נקודת המבט שלי על העולם. משתדלת מאד שהדברים שאני מבטאת לא יהיו מוכתבים מראש. אני לא מתביישת להביע את מורת רוחי כשמנסים להכתיב לי מה לומר או מגבילים אותי מבחינה תוכנית או יצירתית. לעולם לא אשתף פעולה עם מי שבאופן אשי ממרר את חיי. (או במלים אחרות לא יוכל לשלם לי בחזרה את כל הכסף המיותר שהוא גובה ממני על מנת שאכתוב עליו או אקדם אותו, כמו למשל בנקים וסלולר.) מי שמעוניין להשתמש בבלוגר ככלי להפצה באמצעות תוכן, ולא באמצעות באנר מהלך (וגם באופן הזה כבר חטאתי), יותר מאשמח לשתף איתו פעולה.

הסירי שערה מליבך

במסגרת שליחות האקסהבציוניזם שלי, הוזמנתי בשבוע שעבר ל-2 אירועים שבהחלט רוממו את מצב רוחי;  הראשון מביניהם היה ביום חמישי. הייתי במסיבת בלוגרים (חהח, ביטוי מצחיק, אני חושבת שאאמץ אותו) של EPYL הממוקמים ברמת החי"ל (הברזל 34). לאונג' בר חדש לטיפולי אסתטיקה מתקדמים. לפני שנתיים-שלוש קיבלנו חדרי כושר ממותגים מחדש, שאליהם מגיעים גם כדי להזיע ולעשות כושר וגם כדי להנות מבחינת תרבות חברה ופנאי.  EPYL למעשה מציעים שירות שהוא מאד דומה, רק במקום להזיע ולהתחטב, כאן הלקוח מנוסר ומתחטב. בין הטיפולים המוצעים במקום הם טיפולים אסתטיים מתקדמים לעור הפנים, הזרקות ומילוי קמטים (בוטוקס? אני חושבת שבוטוקס, כשאגיע לגיל 30 בטח אגלה. הרי 30 זה ה-80 החדש), חיטוב והצרת היקפים, הסרת שיער, טיפול בסימני מתיחה, הלבנת שיניים, מניקור-פדיקור ועוד. (לגבי העוד - שאלתי אותם האם הם מסוגלים לטפל בצלקות, שכן אני מאד רוצה להעלים את הצלקת המכוערת והמזעזעת שלי מאגזוז קטנוע שחטפתי לפני כמעט שנה, ולפי מה שהם אמרו בהחלט ניתן. לפיכך, זהו העוד שלי עבורכם.)

קבלו פנטזיה היפותטית לחלוטין: ביום מן הימים אתעצבן על מנהלת משק הבית שלי שאינה דוברת עברית ואני משלמת לה שכר רעב, על כך שהכריות במיטה אינן מסודרות לטעמי, ויהיה לי כלבלב טרייר קטנטן ואני אגיע אתו לרמת החי"ל כדי להירגע מהלחצים הקשים שעוברים עלי. אניח אותו בידי הבחור הנחמד, השרירי והפלרטטן בבר בכניסה ואגש לטיפולים לטיפוח עורי וגופי אחרי כוס יין לבן מרווה. אהיה כה רגועה, אעצום עיניים עת טיפול הפנים העמוק שאעבור ואחשוב על הבחור השרירי מהבר בכניסה כדי להתגבר על הכאב. בעלי העשיר באותו הזמן יבלה את זמנו בפגישות עסקים באירופה, ותתלווה אליו "סטודנטית לתמיכה" ללא ידיעתי, ואנחנו נהיה מאושרים לעד. אז טוב, זה באמת צריך להישאר ברמת הפנטזיה ההיפותטית (למרות שנורא רציתי לחלוק אותה) אבל אפשר להבין מהפנטזיות המטופשות שלי איזו מן יוקרה משדר EPYL בעיצוב של המקום והנוחות שבו ולאיזה קהל יעד הוא מכוון.

באשר לפינוקים האישיים: אכלנו סושי, בשר, גבינות ודגים, שתינו קאוות ובעוד שנה מכאן בתי השחי שלי יהיו חלקים. הידד! ואפרופו בעניין הסרת שיער בלייזר בבתי-השחי - תחילה אימא שלי מאד חששה שאבצע טיפולים בלייזר במקום שאינו מוכר במיוחד ("לא יתכן שיתבצעו ניסויים בבלוגרים כמות היו שפנים!" כך היא אמרה). מהסיור שהתבצע במקום התקבל הרושם שמדובר במקום מאד מאד רציני עם צוות מאד מקצועי (אך! עם אג'נדה מכירתית מובהקת). אחרי הסיור במקום וההסברים שניתנו לא נותר ספק בליבי שמדובר במקום שבטוח לעשות בו כל מיני דברים מוזרים ומתקדמים טכנולוגית לעור הגוף ואני מוכנה ומזומנה לקפוץ על כסא הלייזרים.

לפרטים נוספים על המקום ניתן להיכנס ולהציץ בעמוד האוהדים בפייסבוק, שם תוכלו למצוא אינפורמציה ומאמרים אודות EPYL.

הנקבות זרוב, רות סגל ואני

הנקבות סושי, סלמון, פילה וגבינות.

צילום: איציק בירן, יח"צ.

מיכל בארץ האכזבות

האירוע השני אליו הוזמנתי היה הקרנת טרום בכורה של הסרט החדש "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון. ראשית אומר שאולי יש לי טעם מחורבן בסרטים, אבל "הסיוט שלפני חג המולד" שעמם אותי למוות (איזו שבירת קונצנזוס) אבל מאד אהבתי את "המספריים של אדוארד", "סוויני טוד" ו"סיפורי דגים". "בטמן" ו"ביטלג'וס" הם Epic לגמרי ו"סליפי הולו" היה בסדר. הסרט האחרון שהפיק - "9″, היה בעיני כשלון מהדהד. על אף שהסגנון הקולנועי האשי שלו מאד הורגש שם, הסרט עצמו (לבמאי שיין אקר) היה מאד בוסרי, לא מספיק מעורר פילוסופית והתאים אך ורק לבני נוער.

עשו המון הו-הא והמון רעש בכל מה שנוגע ל"אליס בארץ הפלאות" - בכל מה שנוגע לסוג של רימייק לסיפור וכמו כן התלת מימד ולכן הגעתי להקרנה עם ציפיות מאד גבוהות. מסתבר שאפילו חבריי לספסל הלימודים לא קראו את התקציר לעומק - הסרט הוא בשום אופן לא רימייק לספר של לואיס קרול, אלא טייק אוף אליו ומתעסק בעלילתה של אליס כאשר היא בת 20 וחוזרת פעם נוספת לארץ הפלאות.

הסרט עצמו מאכזב מאד, אולי גם כי הגעתי עם ציפיות מאד גבוהות. מבחינה ויזואלית הוא מעוצב להפליא בדרכו המיוחדת של ברטון ואין ספק כי מדובר פה בעבודת עיצוב בעלת דמיון ומעוף כמו בכל סרטיו. תלת-המימד, מאידך, מיותר לחלוטין. את רוב הסרט ניתן אגב לראות בלי משקפי תלת מימד (אם כי יהיה ניתן לשים לב להבדלים מבחינת עומק השדה). איפה שתלת-המימד נכנס לפעולה, זה מרגיש מיותר לחלוטין - עיקר תלת-המימד סובב סביב משחקי פוקוס, שלא בשבילם משלמים יותר כסף ומרכיבים משקפיים לא נוחים במשך שעה וחצי. מבחינה ויזואלית זה לא "אוואטר" ולא "למעלה". אפשר בקלות לוותר על חווית תלת-המימד מבלי להרגיש רע עם עצמכם או שאתם מפספסים משהו.

ישנה בעיני התכתבות תסריטית מקסימה בין הסיפור המקורי לבין הסיפור אותו ברטון מספר בשליש הראשון של הסרט. הכל קורה לאליס אול אובר אגיין, אבל היא לא יודעת מזה דבר. "האם זוהי אליס האמיתית?" נשאלת השאלה שוב ושוב, ועל אף שהתשובה ברורה, בכל זאת מצאתי את עצמי במתח עם השאלה הזו. הבעיה מתחילה בעצם בעיצוב הדמות של אליס. המסר שברטון מנסה להעביר הוא שכעת אליס בת 20 - בחורה בוגרת ולא ילדה. כבחורה בוגרת יש לה אחריות, כבחורה בוגרת היא יכולה לעשות דברים שאנשים מבוגרים עושים. כבחורה בוגרת עליה להיות עצמאית וזו בדיוק הבעיה. סביבת הסרט עוסקת בלונדון של פעם, תחילת התקופה התעשייתית. טים ברטון מנסה לשבור קונבנציה שנוגעת למעמד הנשים בתקופה דאז וזה צורם. באתי לראות את אליס בארץ הפלאות, שגם בספרו של קרול, מתחילה כילדה שובבה ותלותית ומסיימת כילדה בוגרת יותר עם תובנות חדשות על המציאות באמצעות העולם הפנטסטי, ויצאתי עם תחושה שצפיתי בז'אן ד'ארק. כל חלקו האחרון של הסרט מסריח מפמיניזם באופן שלא משתלב עם העלילה והרקע של המקום והזמן. הסיום בעיני לא היה טוב והשאיר טעם מר מאד.

הסרט לכשעצמו לא עצר את נשימתי (השנה הצליחו לעשות זאת "ממזרים חסרי כבוד" ו"אוואטר"), הוא לא מלהיב כמו שעשו ממנו בקדימון. לטובתו יאמר שג'וני דפ, כמובן, משחק שם תפקיד נהדר בתור הכובען המטורף ושובה את לב הצופים, והדמות של צ'שייר (החתול) מקסימה ובנויה אחד לאחד כמו שמדמיינים אותו בקריאת הספר. את הקריינות לזחל המתנרגל מבצע אלאן ריקמן ("דוגמה"), שלא הייתי יכולה לחשוב על בחירה מושלמת ממנו לתפקיד הזה. בעיני אלה שלושת ההיילייטים העיקריים של הסרט. הלנה בונהם (המלכה האדומה) משחקת נהדר, גם כהרגלה, אך עם זאת הטקסטים שלה אנמיים והגאגז לעוסים עד כדי מיאוס. אן הת'וואי (המלכה הלבנה) עושה את העבודה, אבל דמותה גם מעוצבת באופן מאד אנמי ומאד מעיק וגרם לי לרצות להשליך נעל על המסך בכל פעם שהיא הופיעה. בלטו בהיעדרם האמפטי דאמפטי וקריאת "וואו" ביציאה מאולם הקולנוע.

בקולנוע? שווה צפיה אם אתם ממש חסידי ברטון ו/או ספרו של לואיס קרול. בתלת-מימד? ותרו מראש על כאב הראש. (תודה ל"קולנוע של נועה" על ההזמנה.)

ג'וני דפ, תעשה לי תה.

הקיר של דאב בדיזנגוף סנטר

הקמפיין של דאב על הקיר של דיזנגוף סנטר עלה אתמול וזכיתי להיכלל היום במצגת. הקיר צפוי להמשיך ולפעול בשבועיים הקרובים. אם גם אתן רוצות לקחת חלק ולזכות בדקות התהילה שלכן בראש חוצות מרכז העיר, אתן מוזמנות להשתמש באפליקציה בפייסבוק ולהעלות את התמונה שלכן. יהיה מגה-פיקסל.

ולסיום, אנני די-פרנקו - "אנ'לא ילדה יפה".

http://www.youtube.com/watch?v=tc7vhB6QU38

אז פאקינג מה?!

ניסיתי למצוא תמונה ישנה שלי מימי הכיעור, אבל כן, טוב… לא באמת מצאתי. סימן שעשיתי עבודה טובה.

את ההשראה לרעיון שאבתי בזמנו מסדרת האינטרנט "הבייביליס בייבס" שרצה באתר פליקס לפני כמה חודשים בשקט בשקט (כקמפיין שיווקי לבייביליס) וסדרת האינטרנט "פיני" שנראתה מבטיחה מאד בנובמבר אך ככל הנראה נגנזה אל הלא-נודע והסתיימה אחרי שני פרקים בלבד. (יותר זריז מירידתה של "משפחת קומיצ'לי" מלוח השידורים!) יתכן אפילו ש"פיני" נכשלה כיוון שלא היתה מאוגפת בחסויות או מותג שיתמוך בה כלכלית.

לאט לאט (ממש ממש לאט) מותגים בארץ מתחילים להבין את הגליק הגדול ומתחילים לממש את תחזיות הניו-מדיה הלכה למעשה. בחו"ל זה כבר מזמן לא כזה ביג דיל. למעשה, בחודשים האחרונים נכנס לשוק אפילו שחקן חדש יותר שנקרא ARG - אלטרנטיב ריאליטי גיימז; סרטוני יו טיוב שמפעילים את הצופה לעבור בין סרטונים לסרטונים באמצעות משחקים שכוללים תיוגים וקישורים. דוגמא אחת לא שיווקית לכך היא "Choose A Different Ending", קמפיין חברתי למיגור האלימות. דוגמא שניה, כן שיווקית, היא לסדרה "דקסטר" בסגנון "איפה אפי?". הקמפיין עלה במקביל לעלייתה של העונה הקודמת במטרה לקדם אותה. לפי איך שאני רואה את זה, בישראל הדרך מכאן ועד לקמפיינים בסגנון הזה קצת רחוקה, אם כי מי יודע - אולי הפוסט הזה יהווה קטליזטור ועוד חודשיים מפה אני אגיד "שיט, הייתי צריכה לעשות את זה קודם!".

מהבחינה הזו אין פלא שחברת The Box מרגישה חלוצה בתחום. בארסנל של החברה נמצאת סדרת האינטרנט והסלולר "סלבס", שבזמנה הצליחה לעשות הרבה רעש ביחס לסדר הגודל של הקהל שצורך ניו-מדיה באינטרנט ובסלולר בארץ וגם הצליחה לחצות את הגבולות הללו אל קהל יותר הטרוגני. כעת The Box חברו אל עלית וביחד יצרו את סדרת האינטרנט הקומית "קרטושק'ס". הסדרה מספרת אודות יוני, בחור במושב שמאוהב באפרת שבכלל אוהבת ספורטאים. אביו של יוני, אפרים (תומר שרון) חוזר אל חייו אחרי שנטש אותו ומחליט לאמן אותו לקראת אליפות הקרטושק'ס שמתקיימת במושב כדי לזכות בליבה של אפרת.

הסדרה נשענת על המוצר תפוצ'יפס ועם זאת נמנעת כמעט לחלוטין מלהזכיר אותו בתכניה. למעשה, מבחינה זו אפשר להתייחס לעלית כאל גוף שידור בכל הנוגע לפורמט ואופן ההפצה שלו. הסדרה עצמה מהווה חלק מקמפיין מקיף לתפוצ'יפס בכלל המדיות בו הושקע 2.5 מליון ש"ח. ב"קרטושק'ס" ספציפית הושקעו חצי מליון שקלים - סכום שלא היה מבייש תקציב של סרט פיצ'ר עשור אחורה. ביום א' האחרון הוזמנתי להשקה של הסדרה במשרדי החברה כדי לצפות בחלק מהפרקים בסדרה. אני חייבת להודות שאני מעט התאכזבתי מהפרק הראשון ובמסגרת גודל התקציב ציפיתי לקבל יותר, אך הפרקים שהגיעו אחרי כן השתפרו לאין שיעור ואפילו אני פכפכתי גאגים לאוויר.

"קרטושק'ס" גורמת לי לתהות, האם זוהי סנונית להבא לבוא בתחום הניו-מדיה, או שמא חברות מסחריות ומותגים ימשיכו לשקשק ולהיצמד אך ורק למדיה הישנה? אני אשית מקווה שכן, יש לי לימודים לממן.

אם אהבתם ונהניתם מהסדרה או שבא לכם לרשום כל דבר העולה על דעתכם לגביה, אתם מוזמנים להצטרף לעמוד האוהדים בפייסבוק ולחלוק את אשר על תפוח האדמה או הלב שלכם.

זהירות, ספוילר

http://www.youtube.com/watch?v=wmMhcHGkMtg