I'm still Michal from the Blog

מה זה ירוק מבחוץ, אדום מבפנים ויש ליד זה פקאצה צווחנית?

אבטיח עם בלוגרית

אתם לא מבינים כמה קשה להיות בלוגר. לקום ב-12:00 בצהריים ולהרגיש כאילו כל היום שלי מתפספס, לרוץ לכל מיני השקות על עקבים גבוהים שמקמטים לי את הרגליים, לאכול מלא אוכל בחינם ולעלות במשקל, לקבל כל מיני מתנות שוות ממותגים ולכתוב על זה ואז יגידו עלי שדעתי מכורה מראש, כל היום אנשים שואלים אותי איך פותחים בלוג ומשיגים הרבה קוראים - זה ממש מבזבז לי את הזמן. בקיצור. חרא להיות בלוגר. בזבוז של זמן. איכסה פיכסה.

סתם. על מי אני עובדת.

האמת היא שאנחנו נמצאים בעידן די מרתק עבור בלוגרים. אתמול שוחחתי עם חבר מהלימודים על הנושא והסכמנו שזה מדהים איך בלוגר מקבל כבוד (מפוקפק משהו) בכל מיני מקומות לפחות כמו עיתונאי. (למעשה, כיום כשאני אומרת "מה? אל תשוו אותי לעיתונאית, זה לא לרמתי" בציניות, אנשים כבר לא מרימים יותר מדי גבות.) היום כבר קיימים בלוגרים בארץ שיכולים להתייחס למה שהם עושים כמקצוע לכל דבר ולחיות מזה בכבוד.

זה מעניין. בארה"ב, איפה שכל הדברים הטובים והרחוקים קורים, ידוע שבלוגרים מובילים מקבלים המון המון ריספקט, במיוחד אלה שהם בעלי גוון אקטואלי. לי אשית זה נשמע מדהים ומטורף כשבלוג מבצע תחקיר של שנתיים כדי לחשוף שמנכ"ל פייסבוק היה פורץ לאימיילים של חבריו לספסל הלימודים בימיה הראשונים של הרשת החברתית. בעיני זה מסוג הדברים שהתקשורת המסורתית היתה בוודאי מריירת לשים עליו את הידיים, הרגליים וכל רמ"ח איבריה. בישראל מאידך, אנחנו נמצאים בשלב יחסית מפוקפק, אם נקרא לזה כך. יש איזשהי תחושה שנכון לרגע זה לא קיימים בלוגים של ממש מהסוג שקיימים בארה"ב. כלומר, הם קיימים, אין ספק, אבל איפה הריספקט ואיפה הם? אז בדר"כ יתנו לבלוגרים מהסוג הזה לחלטר פה ושם במאמרים בוואי נט או בנענע10, אבל משום מה לא מורגשת שום שליחות עיתונאית במסגרת הבלוגרים בארץ. משהו שיוכל להיות מנוכס אך ורק לטובתו של בלוגר. אני חושבת שהדבר הכי קרוב לזה שראינו בארץ היה החשיפה של גילו האמיתי של עומר אדם ב"כוכב נולד" ע"י עומרי חיון.

אותי אישית זה מצחיק, איך יתכן שילדון בן 17 שמתעסק ברכילות, הדבר הכי צהוב וקל לזלזול שקיים בעיתונות לכאורה, מצליח לחשוף ולהיחשף עם הדברים האלה באופן כ"כ רחב. היכן כל אותם האנשים אשר כפולים מגילו ויש להם אג'נדות שסביר להניח כי הן חשובות הרבה יותר? אפשר להגיד שאולי זה לא מעניין מספיק, אבל אני לא חושבת שזה נכון. אנחנו מדינה שצורכת אקטואליה בכמויות יוצאות דופן. אני חושבת שזה בעיקר נובע מ-2 מקומות בהם יתכן ובלוגרים אקטואליים לא מתאמצים מספיק, ו/או שמא לעיתונות המסורתית יש אינטרס (כלכלי בעיקרו) לא לתת את הבמה.

לי אין שום שליחות-בלוגינג. אני אוהבת לכתוב על עצמי, על התחושות שלי ועל נקודת המבט שלי על העולם. משתדלת מאד שהדברים שאני מבטאת לא יהיו מוכתבים מראש. אני לא מתביישת להביע את מורת רוחי כשמנסים להכתיב לי מה לומר או מגבילים אותי מבחינה תוכנית או יצירתית. לעולם לא אשתף פעולה עם מי שבאופן אשי ממרר את חיי. (או במלים אחרות לא יוכל לשלם לי בחזרה את כל הכסף המיותר שהוא גובה ממני על מנת שאכתוב עליו או אקדם אותו, כמו למשל בנקים וסלולר.) מי שמעוניין להשתמש בבלוגר ככלי להפצה באמצעות תוכן, ולא באמצעות באנר מהלך (וגם באופן הזה כבר חטאתי), יותר מאשמח לשתף איתו פעולה.

הסירי שערה מליבך

במסגרת שליחות האקסהבציוניזם שלי, הוזמנתי בשבוע שעבר ל-2 אירועים שבהחלט רוממו את מצב רוחי;  הראשון מביניהם היה ביום חמישי. הייתי במסיבת בלוגרים (חהח, ביטוי מצחיק, אני חושבת שאאמץ אותו) של EPYL הממוקמים ברמת החי"ל (הברזל 34). לאונג' בר חדש לטיפולי אסתטיקה מתקדמים. לפני שנתיים-שלוש קיבלנו חדרי כושר ממותגים מחדש, שאליהם מגיעים גם כדי להזיע ולעשות כושר וגם כדי להנות מבחינת תרבות חברה ופנאי.  EPYL למעשה מציעים שירות שהוא מאד דומה, רק במקום להזיע ולהתחטב, כאן הלקוח מנוסר ומתחטב. בין הטיפולים המוצעים במקום הם טיפולים אסתטיים מתקדמים לעור הפנים, הזרקות ומילוי קמטים (בוטוקס? אני חושבת שבוטוקס, כשאגיע לגיל 30 בטח אגלה. הרי 30 זה ה-80 החדש), חיטוב והצרת היקפים, הסרת שיער, טיפול בסימני מתיחה, הלבנת שיניים, מניקור-פדיקור ועוד. (לגבי העוד - שאלתי אותם האם הם מסוגלים לטפל בצלקות, שכן אני מאד רוצה להעלים את הצלקת המכוערת והמזעזעת שלי מאגזוז קטנוע שחטפתי לפני כמעט שנה, ולפי מה שהם אמרו בהחלט ניתן. לפיכך, זהו העוד שלי עבורכם.)

קבלו פנטזיה היפותטית לחלוטין: ביום מן הימים אתעצבן על מנהלת משק הבית שלי שאינה דוברת עברית ואני משלמת לה שכר רעב, על כך שהכריות במיטה אינן מסודרות לטעמי, ויהיה לי כלבלב טרייר קטנטן ואני אגיע אתו לרמת החי"ל כדי להירגע מהלחצים הקשים שעוברים עלי. אניח אותו בידי הבחור הנחמד, השרירי והפלרטטן בבר בכניסה ואגש לטיפולים לטיפוח עורי וגופי אחרי כוס יין לבן מרווה. אהיה כה רגועה, אעצום עיניים עת טיפול הפנים העמוק שאעבור ואחשוב על הבחור השרירי מהבר בכניסה כדי להתגבר על הכאב. בעלי העשיר באותו הזמן יבלה את זמנו בפגישות עסקים באירופה, ותתלווה אליו "סטודנטית לתמיכה" ללא ידיעתי, ואנחנו נהיה מאושרים לעד. אז טוב, זה באמת צריך להישאר ברמת הפנטזיה ההיפותטית (למרות שנורא רציתי לחלוק אותה) אבל אפשר להבין מהפנטזיות המטופשות שלי איזו מן יוקרה משדר EPYL בעיצוב של המקום והנוחות שבו ולאיזה קהל יעד הוא מכוון.

באשר לפינוקים האישיים: אכלנו סושי, בשר, גבינות ודגים, שתינו קאוות ובעוד שנה מכאן בתי השחי שלי יהיו חלקים. הידד! ואפרופו בעניין הסרת שיער בלייזר בבתי-השחי - תחילה אימא שלי מאד חששה שאבצע טיפולים בלייזר במקום שאינו מוכר במיוחד ("לא יתכן שיתבצעו ניסויים בבלוגרים כמות היו שפנים!" כך היא אמרה). מהסיור שהתבצע במקום התקבל הרושם שמדובר במקום מאד מאד רציני עם צוות מאד מקצועי (אך! עם אג'נדה מכירתית מובהקת). אחרי הסיור במקום וההסברים שניתנו לא נותר ספק בליבי שמדובר במקום שבטוח לעשות בו כל מיני דברים מוזרים ומתקדמים טכנולוגית לעור הגוף ואני מוכנה ומזומנה לקפוץ על כסא הלייזרים.

לפרטים נוספים על המקום ניתן להיכנס ולהציץ בעמוד האוהדים בפייסבוק, שם תוכלו למצוא אינפורמציה ומאמרים אודות EPYL.

הנקבות זרוב, רות סגל ואני

הנקבות סושי, סלמון, פילה וגבינות.

צילום: איציק בירן, יח"צ.

מיכל בארץ האכזבות

האירוע השני אליו הוזמנתי היה הקרנת טרום בכורה של הסרט החדש "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון. ראשית אומר שאולי יש לי טעם מחורבן בסרטים, אבל "הסיוט שלפני חג המולד" שעמם אותי למוות (איזו שבירת קונצנזוס) אבל מאד אהבתי את "המספריים של אדוארד", "סוויני טוד" ו"סיפורי דגים". "בטמן" ו"ביטלג'וס" הם Epic לגמרי ו"סליפי הולו" היה בסדר. הסרט האחרון שהפיק - "9″, היה בעיני כשלון מהדהד. על אף שהסגנון הקולנועי האשי שלו מאד הורגש שם, הסרט עצמו (לבמאי שיין אקר) היה מאד בוסרי, לא מספיק מעורר פילוסופית והתאים אך ורק לבני נוער.

עשו המון הו-הא והמון רעש בכל מה שנוגע ל"אליס בארץ הפלאות" - בכל מה שנוגע לסוג של רימייק לסיפור וכמו כן התלת מימד ולכן הגעתי להקרנה עם ציפיות מאד גבוהות. מסתבר שאפילו חבריי לספסל הלימודים לא קראו את התקציר לעומק - הסרט הוא בשום אופן לא רימייק לספר של לואיס קרול, אלא טייק אוף אליו ומתעסק בעלילתה של אליס כאשר היא בת 20 וחוזרת פעם נוספת לארץ הפלאות.

הסרט עצמו מאכזב מאד, אולי גם כי הגעתי עם ציפיות מאד גבוהות. מבחינה ויזואלית הוא מעוצב להפליא בדרכו המיוחדת של ברטון ואין ספק כי מדובר פה בעבודת עיצוב בעלת דמיון ומעוף כמו בכל סרטיו. תלת-המימד, מאידך, מיותר לחלוטין. את רוב הסרט ניתן אגב לראות בלי משקפי תלת מימד (אם כי יהיה ניתן לשים לב להבדלים מבחינת עומק השדה). איפה שתלת-המימד נכנס לפעולה, זה מרגיש מיותר לחלוטין - עיקר תלת-המימד סובב סביב משחקי פוקוס, שלא בשבילם משלמים יותר כסף ומרכיבים משקפיים לא נוחים במשך שעה וחצי. מבחינה ויזואלית זה לא "אוואטר" ולא "למעלה". אפשר בקלות לוותר על חווית תלת-המימד מבלי להרגיש רע עם עצמכם או שאתם מפספסים משהו.

ישנה בעיני התכתבות תסריטית מקסימה בין הסיפור המקורי לבין הסיפור אותו ברטון מספר בשליש הראשון של הסרט. הכל קורה לאליס אול אובר אגיין, אבל היא לא יודעת מזה דבר. "האם זוהי אליס האמיתית?" נשאלת השאלה שוב ושוב, ועל אף שהתשובה ברורה, בכל זאת מצאתי את עצמי במתח עם השאלה הזו. הבעיה מתחילה בעצם בעיצוב הדמות של אליס. המסר שברטון מנסה להעביר הוא שכעת אליס בת 20 - בחורה בוגרת ולא ילדה. כבחורה בוגרת יש לה אחריות, כבחורה בוגרת היא יכולה לעשות דברים שאנשים מבוגרים עושים. כבחורה בוגרת עליה להיות עצמאית וזו בדיוק הבעיה. סביבת הסרט עוסקת בלונדון של פעם, תחילת התקופה התעשייתית. טים ברטון מנסה לשבור קונבנציה שנוגעת למעמד הנשים בתקופה דאז וזה צורם. באתי לראות את אליס בארץ הפלאות, שגם בספרו של קרול, מתחילה כילדה שובבה ותלותית ומסיימת כילדה בוגרת יותר עם תובנות חדשות על המציאות באמצעות העולם הפנטסטי, ויצאתי עם תחושה שצפיתי בז'אן ד'ארק. כל חלקו האחרון של הסרט מסריח מפמיניזם באופן שלא משתלב עם העלילה והרקע של המקום והזמן. הסיום בעיני לא היה טוב והשאיר טעם מר מאד.

הסרט לכשעצמו לא עצר את נשימתי (השנה הצליחו לעשות זאת "ממזרים חסרי כבוד" ו"אוואטר"), הוא לא מלהיב כמו שעשו ממנו בקדימון. לטובתו יאמר שג'וני דפ, כמובן, משחק שם תפקיד נהדר בתור הכובען המטורף ושובה את לב הצופים, והדמות של צ'שייר (החתול) מקסימה ובנויה אחד לאחד כמו שמדמיינים אותו בקריאת הספר. את הקריינות לזחל המתנרגל מבצע אלאן ריקמן ("דוגמה"), שלא הייתי יכולה לחשוב על בחירה מושלמת ממנו לתפקיד הזה. בעיני אלה שלושת ההיילייטים העיקריים של הסרט. הלנה בונהם (המלכה האדומה) משחקת נהדר, גם כהרגלה, אך עם זאת הטקסטים שלה אנמיים והגאגז לעוסים עד כדי מיאוס. אן הת'וואי (המלכה הלבנה) עושה את העבודה, אבל דמותה גם מעוצבת באופן מאד אנמי ומאד מעיק וגרם לי לרצות להשליך נעל על המסך בכל פעם שהיא הופיעה. בלטו בהיעדרם האמפטי דאמפטי וקריאת "וואו" ביציאה מאולם הקולנוע.

בקולנוע? שווה צפיה אם אתם ממש חסידי ברטון ו/או ספרו של לואיס קרול. בתלת-מימד? ותרו מראש על כאב הראש. (תודה ל"קולנוע של נועה" על ההזמנה.)

ג'וני דפ, תעשה לי תה.

Edited: מרץ 17, 2010

"היפה והחנון" 2 - עדכון במו"מ מול אבא קריר

אז הנה כמה עדכונים חדשים בענייני "היפה והחנון" ומועמדותו של אבא קריר לתכנית: אתמול בשעות אחר הצהריים, בעקבות הפוסט הקודם, שוב פנו אלי תחקירני "היפה והחנון" ועדכנו אותי כי התקשרו הרבה מאד פעמים אל אבא אבל הטלפון שלו היה כבוי. לאחר מכן אישר בפני שאכן, הטלפון שלו כבוי מזה מספר ימים. כמו כן גם סיפר לי אבא במשחק הסנוקר האחרון שלנו כי יש לו מטריד חדש ולכן משתדל שלא לענות לטלפון, במיוחד שלא ממספר חסוי. המטרידן לא בדיוק מטריד, לא נושף בטלפון ולא מציע לאבא הצעות מגונות. למעשה הוא מתקשר אליו כדי לשוחח איתו על סנוקר. הוא סיפר לי כי בסוף השבוע האחרון שוחחו במשך רבע שעה לאחר שאמר למטרידן שנראה לו שזו הפעם האחרונה שהוא הולך לענות לו, וזה בתגובה ביקש שישוחחו הפעם שיחה ארוכה יותר מבעבר. לאחר מכן סרב להדליק את הטלפון, ומלבד זאת אמר שלא יצור קשר עם התחקירנים, אם יצרו איתו קשר כנראה יסרב להגיע לאודישן ובאופן כללי הוא חרד לצאת מהבית. בלחצים כבדים המשכנו לנסות לשכנע אותו ובעקבות הלחצים שהופעלו עליו שחרר את הסרטון הבא לאינטרנט:

http://www.youtube.com/watch?v=GWBJ16A7E8s

היום בבוקר ערוץ 10 פרסמו את הסרטון בבלוג שלהם, והזכירו לי כי מהות כל הקבוצה בפייסבוק בכלל התהוותה בגלל הסכם שנחתם בין אבא קריר לצחי, האקס שלי, כי באם יצטרפו 120 לקבוצה אבא יצא מהבית וילך לאודישנים של "היפה והחנון" 2. בשלב הזה החלטתי להעיר את צחי ולהכניס אותו לתמונה. תחילה חשבתי לתאם לו אודישן מבלי שידע ולבצע עליו אמבוש בבית (אנחנו יודעים איפה הוא גר) ולהכריח אותו לגשת ביחד איתנו לאודישנים. צחי הרגיע אותי מרוחי המיליטנטית והציע שקודם ניידע אותו (ואולי גם נביא איתנו את דייב, דמות משפיעה בחייו של אבא קריר ושותף נוסף לסנוקר שמצליח מדי פעם להוציא אותו מהבית). בסופו של דבר צחי הצליח לשכנע את אבא קריר שנתאם לו אודישן ונבוא איתו לשם. אבא קריר בינתיים נהנה מכל תשומת הלב שהוא מקבל ברשת בימים האחרונים (ומכמות צפיות מוגדלת בסרטונים שלו) ומסרב להבין שאם זו התהודה שהוא מקבל על שיח ברשת אודות הפוטנציאל הגלום שבינו ובין "היפה והחנון", עליו לחכות ולראות מה יקרה אם באמת יתקבל וישתתף בתכנית (ניכר כי לשהות עם כוסית במשך חודש בוילה + 100,000 שקלים פרס לא עושים עליו הרבה רושם).

עדכון לגבי האודישנים

בנוסף, האודישנים בליווי נמרוד ורוקסן צפויים להתקיים ב-10 וב-11 בחודש (עוד כשבוע ימים). תודה לכל מי ששלח את פרטיו ואני מניחה שבינתיים כבר יצרו אתכם קשר מההפקה כדי לתאם אודישן ראשוני. מי שעדיין מתלבט אם לשלוח את פרטיו או לא (ונוטה לכיוון הכן), מומלץ לעשות זאת במהרה. כאמור, אתם מוזמנים לשלוח לי מייל עם הפרטים הבאים: שם, גיל, כתובת (רחוב+ישוב), עיסוק, טל', כתובת מייל, כמה מלים על עצמכם ולמה בחרתם להירשם לתכנית ותמונה (מומלץ אחת של פנים ואחת מוארכת של הגוף).

הבלוגים האיכותיים ברשת

אתם מוזמנים להציץ שניה בדף הבית של הבלוגיה שלנו ולגלות שהבלוגרים האיכותיים ברשת נמצאים תחת קורת הגג שלנו. ביניהם זרוב, קובייקו, אבא קריר, רות סגל, פרוזן מאי, הדירה 21 וכמובן גם אני ועוד קומץ נוסף. אתם מוזמנים לצפות ברשימת הרשומות המלאה בשרת שלנו וכמובן לפתוח בלוג בעצמכם אם יש בכם יצר אקסבציוניסטי  שרציתם לשחרר מהרצועה ההדוקה ולא ידעתם איפה (או שמא לא רציתם בישראבלוג בגלל עודף הפקאצות, בדה-מרקר בגלל עודף הגרושים החרמנים או בתפוז אפילו שהם מציעים תשלום על זה). אינטימי ונעים אצלנו.

Edited: פברואר 2, 2010

מדוע דודו טופז התאבד באמצעות כבל לקומקום שחימם לי מים לתה במסעדה בה אכלתי בחינם?

שתי הערות חשובות לפני שאתם מתחילים לקרוא את הפוסט:

1. דברים שאימא לימדה אותי: 95% מהמאמרים המתפרסמים בעיתונות הכתובה ומחדשות האקטואליה בטלוויזיה לא יהיו אובייקטיביות גם אם נראה שכן, ותמיד יהיו מוטות בגלל אינטרס כלכלי ו/או של דמות ציבורית.

2. כל מה שאתם הולכים לקרוא עכשיו משקף את דעת הקהל הרווחת ותחושות אישיות ולא מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אדם או גורם וללא כוונה לפגוע או לייצר דבר דיבה/לשון הרע.

על דודו טופז, יונית לוי ומשפטי שדה תקשורתיים

אתמול דודו טופז הלך לעולמו. השמועה העיתונאית והשב"סית מספרת כי התאבד, ישנם אנשים שסבורים כי הוא למעשה נרצח. ישנה סוג של תמימות דעים בין אנשים רבים שצורכים אקטואליה בדיוק כמוני וכמוכם שאמנם אדם שנוטל את חייו הוא האחראי על כך, אך עם זאת סבורים שמי שדחף אותו למעשה גם לו חלק באחריות. לא, זהו אינו פוסט שיהלל וישבח את דודו טופז. הדרך שבה טופז נקט כדי להתמודד עם נפילתו ככוכב רייטינג אינה מקובלת. שימוש באלימות כנקמה הוא דבר שאינו מקובל ויש להוקיע אותו מהחברה וכמובן שיש למצות עמו את הדין.

הסיפור של דודו טופז הוא טלנובלה שמעולם עוד לא נכתבה, ויום אחד עוד תיכתב - אם בנושא או בהשראת הנושא. כששמעתי על הסיפור לראשונה לא האמנתי שמישהו מסוגל ליצר במציאות סיפור כזה שנוי במחלוקת ורחוק מן המציאות שבדר"כ זוכים לראות רק בטלנובלות - וגם אז, הדמיון לא פרוע כמו המציאות שדודו הצליח לייצר. טרם נתפס על מעשיו, אני משוכנעת שהיו מספיק אנשים ברחבי מדינתנו הקטנטונת ששמחו לאיד על הכאתם של אבי ניר ושירה מרגלית, שכן המכות שהם חטפו היו הנקמה האשית של צרכני הטלויזיה על כך שממלאים להם את השכל בחרא. האדם הממוצע משלם את אחת ממשכורותיו החודשיות (אם הוא נמנה בין 3/5 שכירי ארצנו שמרוויחים שכר מינימום, למשל) בשנה כדי שיסופקו לו תכנים טלוויזיוניים רלוונטיים אך ורק בין השעות 17:00 ל-23:00 וגם הם לכאורה מותאמים אך ורק למסעודה וחבריה משדרות. כשמציגים את זה בצורה כזו, איך אפשר שלא להרביץ לעצמך במצח ולשאול את עצמך "איך לעזאזל עכשיו התחברתי ל"נוט" עם התחייבות ל-50 מליון שנה?"

(הערת ביניים: יש סיבה שלכבלים קוראים כבלים, כובלים אתכם בשירות גרוע בעד מחיר מופרז מדי. התנתקו מהכבלים/הלווין, חברו את עצמכם לממיר דיגיטלי עצמאי עם ערוצים בסיסיים/חיבור לווייני בתשלום חד פעמי/תמנעו לחלוטין ותלמדו להשתמש באינטרנט - ונשמור על תקינות אז לא אדבר על הורדות, אלא על פורטלים באינטרנט כמו נענע 10, מאקו, וואי נט, רשת, יס וואלה וכו' שמספקים לכם וי.או.די כמעט לכל התכנים שמעניינים אתכם. זה יחסוך לכם המון כסף שנשפך סתם. סוגרת אוטוטו 4 שנים בלי טלויזיה ואמנם אין לי כסף אבל לפחות יש לי פחות-פחות כסף בזכות זה!)

בעבר כבר כתבתי פוסט על שידור האינטרנט בלייב של משפטו של דודו טופז. בסופו של דבר הסרתי אותו כי חששתי שהדבר יפגע בסיכויים שלי למצוא עבודה בתחום, ספציפית אצל אותו גוף ששידר את המשפט. אצטט בכל זאת את חלקו, שכן את הנעשה אין להשיב בשום צורה שהיא:

"אני צופה כעת בחדשות באינטרנט במשפט השדה התקשורתי של דודו טופז. אני מבולבלת. בהתחלה, כשנעצר טופז גיחכתי לעצמי שבוודאי גזר הדין שלו יהיה לככב בתכנית ריאליטי מתא הכלא שלו, שתשודר על חורבותיו של ערוץ 24 שהיה מיותר ונותר כזה. עכשיו זה נראה לי כמו דבר שאינו רחוק מן המציאות בכלל. הצפיה במשפטו של דודו טופז ראשית כל נעשית בצורה מאד חובבנית ומאד מביכה. באמת, סחה על האפשרות לשידור חי באינטרנט מחוץ לאולפן, בטח עלה כמו הסכום ששילם טופז כדי לפגוע באושיות כאלה ואחרות, אבל השידור נקטע ללא הרף, היכולת הטכנית מאכזבת מאד, והחדשות נראות כמו משהו שאסי עזר היה מגיש בערוץ נישה (ואסי עזר באמת בסדר, החדשות הן הגרועות).

הפיאסקו התקשורתי עובר כל גבול בכל-כך הרבה מובנים. העיסוק בדודו טופז מדיף ריח חריף של נקמנות. ישנו גם מרדף בלתי נגמר אחרי הרייטינג. הערוץ הזה כל-כך צמא לרייטינג שהוא מרשה לעצמו לשחרר לאוויר עבודה כל-כך מביכה ולא מקצועית של חדשות. העם רוצה, אחלה, מסעודה משדרות נועלת נעלי בית פרוותיות ומרימה את רגליה על השולחן עת צופה בחדשות על דודו טופז עם טלויזית ה-42 אינץ' שיכלה להרשות לעצמה בגלל טיוח לאומי-כלכלי.  נהדר.

ערוץ 2 טורחים לתת לדודו טופז את הבמה שהם כל כך נמנעו מלתת לו עד שנשברו כמה ארובות עיניים. למעשה, הגרוע מכל הוא שהעיסוק האובססיבי של הערוץ בטופז רק הופך את מעשיו למקובלים."

אחרי מהדורת החדשות של ערוץ 2 אתמול בערב, אשר סיקרה בהרחבה את התאבדותו של דודו טופז, כבר לא הרגשתי מבולבלת יותר. הרגשתי בחילה וגועל. הרגיש כאילו ערוץ הטלויזיה הגדול במדינה שלנו יודע מה דעת הציבור הרווחת - התקשורת היא זו שרצחה את דודו, ולערוץ 2 יש יד מאד גדולה בתבשיל הזה. האינטרס? מובן מאליו (ע"ע סעיף 1 בתחילת הפוסט אשר עוסק בשאלת האינטרס ע"י דמות ציבורית). אז הם בחשו ותיבלו ושמו יותר מדי מלח ופלפל וחריף, והסעודה הסתיימה בטעם רע למדי.

כדי לנסות ולשנות את אותה דעת ציבור רווחת, מהדורת החדשות של ערוץ 2 עשתה את כל הטעויות האפשריות ועוררה את חמתם של טוקבקיסטים רבים, לפיהם, יונית לוי לא התמודדה עם הנושא ברגישות הרצויה ויצאה קרה, כלבה ומבחילה במהלך הראיון עם עורך-דינו של טופז, אם זה בנסיון שלה להתרכז בהוקעת מעשיו של דודו טופז ולא הוא עצמו והתאבדותו, וכשאמרה את המשפט האלמותי והאירוני "מלים לא הורגות, אלות לפעמים כן."

מלבד זאת, טרחו להציג את כל רגעיו של דודו במהלך חייו בשואו-ביז, ובאופן שהאמת מעט אפילו הפתיע אותי, השתדלו להציג את כל רגעיו הנמוכים והמביכים של טופז, אפילו כאשר הרייטינג שלו נסק.

כל התחושות שהועברו במהלך המהדורה הזו התנקזו אל מקום אחד: מישהו מנסה לרחוץ את ידיו ממש חזק. במקום להצליח ולאמץ את אמפתיית הקהל למעשים האיומים שקרו לאלה שיושבים בחלונות הגבוהים של הזכייניות, התחושות הרווחות הן שאכן נעשה כאן לינץ' עיתונאי.

כמו שדוד אבוטבול אמר בפוסט שלו על דודו טופז, מרגיש כאילו מדובר בטריק שילמדו עליו עוד רבות בלימודי תקשורת. אני מסכימה ומוסיפה:  לימודי תקשורת אשר אינם תלויים כלכלית בגופי הזכיניות.

בכוונתי לקחת חלק בשבעה של דודו טופז. כמובן שאינני מתכוונת להגיע לשבעת המשפחה או משהו כזה, אלא בצורה בה אני הייתי רוצה שיתאבלו אם לי היה קורה כזה דבר: השבוע לא אצפה בערוץ 2. אם אתם מרגישים הזדהות עם הדברים הנ"ל, סביר מאד להניח שהדרך המכובדת ביותר והשקטה ביותר להביע את מחאתכם היא לעשות אותו הדבר - ולא משנה כמה הפיגוריאליטי או תכניות התחקירים גורמות לכם לרייר.

רפרנס נוסף וחשוב שקיבל פרשתו של דודו טופז, הוא תרומת איבריו לאחר מותו לנזקקים כיוון שחתם על כרטיס אד"י. מחזקת ומוסיפה: תרומת איברים היא ככל הנראה הדבר הכי חשוב שתוכלו לעשות במהלך חייכם ומותכם כלפי העולם. הפסיקו להדחיק את הנושא בגלל סיבות כמו "אם אעשה כרטיס אד"י בוודאי אמות שבוע אחרי" או "מאמבל ג'אמבל חזון עצמות יבשות" או "לא רוצה לחשוב על המוות" או "סתם לא בזין שלי". לכו ותעשו משהו טוב עבור העולם, ותחתמו על כרטיס אד"י. אני חתמתי לפני שנתיים, בהסכמה לתרום הכל מלבד העיניים שלי - כיוון שאני סובלת מעיוורון כמעט מוחלט.

על אוכל חינם, מבקרי מזון וחששותיה של העיתונאות הכתובה הקורסת

כמו כן, אתמול פורסמה בהעיר כתבה שכותרתה "כמה זה יוצא, לאכול חינם?". הכתבה עוסקת בבלוגרים שכותבים ביקורות על מסעדות בתמורה לסעודה בחינם. בין הבלוגרים שרואיינו, גם השתתפה עבדתכם הנאמנה. 2 תמונות ורודות וגדולות שלי מעטרות את המאמר באורך 3 עמודים, שזה בהחלט הרבה יותר מדי ביחס לעובדה שנכתבו עלי 9 שורות בדיוק. אתמול הבלוגספרה רחשה אודות הגוון המריר מאד בו הוצגו הבלוגרים בכתבה הזו, בעוד אני עסקתי בשאלה האם יצאתי שמנה מדי בתמונות. והרי, למה לי להיות מוטרדת מתוכן הכתבה בסופו של דבר אם בסה"כ מדובר בכמה אלפי מלים שעד השבוע הבא ישמשו כמצע להשתנה של גורי כלבים/עטיפת מוצרים שבירים/כיסוי חלונות ראווה של חנויות שפשטו רגל?

מדגימה עצם מתפשט במרחב ובזמן, אבל בלבוש מלא

העיתונאות הכתובה קורסת. לכתבה הזו אולי יש 50,000 קוראים בסופ"ש הזה, אבל אף אחד לא יזכור את זה בשבוע הבא. לפוסט הזה אולי יהיו 300 קוראים בסופ"ש הזה, אבל גם אם האקרים לבנוניים יפילו את האתר, הוא מופיע באר.אס.אס לפחות בעוד מספר מקומות באינטרנט, וכך יוותר אי שם כעוד ערימת ספרות בינאריות עד השמדת העולם. דקארט אמר שמוח האדם הוא מיוחד במינו, כיוון שהמחשבה האנושית היא עצם שתופס מקום במרחב ובאותו הזמן לא. הרטוריקה בעיתונות הכתובה מממשת את האימרה הזו, אך עם זאת הופכת את אותו עצם מתפשט לבר חלוף. לעומת זאת, הבלוגספרה משדרגת את אימרתו של דקארט והופכת את המחשבה לעצם שתופס מקום גם במרחב וגם בזמן.

בגדול, הכתבה עוסקת במסעדות שפונות אל בלוגרים כדי שיכתבו ביקורת על המסעדה בחינם. בעיני, מדובר בדיל לא רע. אני אוהבת לאכול ארוחות במסעדות יקרות, אבל לא יכולה להרשות את זה לעצמי, אפילו לא לעתים רחוקות כיוון היותי סטודנטית. באופן כמעט ודאי, אם אני מוזמנת למסעדה יוקרתית - אני ככל הנראה אהנה מהארוחה. התמורה שלי לארוחה יוקרתית בחינם? לכתוב על זה כאן בבלוג. הכתבה כמו כן עוסקת בשאלה האתית - האם המסעדה בצורה זו קונה את הבלוגר ולמעשה מסרסרת אותו כדי לכתוב ביקורת אוהדת? הכתבה, שמנסה לכאורה להתמודד עם הנושא באופן אובייקטיבי, טוענת שכן.

דניאל רוגוב, מבקר המסעדות של עיתון "הארץ" קרא לי זונה. ("…וברגע שאתה אוכל חינם אתה זונה.") אז מר רוגוב, תודה על המחמאה, אבל מהבחינה הזו אני כנראה שרלילה אמיתית כי זונה מקבלת כסף, ואני מוכנה לאכול בחינם וכמה שיותר. כמו כן הצטערתי שלא הוכנס המשפט הרלוונטי שלי (שככל הנראה לא הוכנס כי אז הוא היה מחדד את המודעות של הבלוגר להבדל בין ביקורת של בלוגר וביקורת של עיתונאי, ולא רק מציג את ה"מודעות" של מבקרי מזון בתשלום) שבלוגר אינו עיתונאי, ובלוגר שחושב שהוא כן עיתונאי, אז הוא טמבל רציני.

אקורד הסיום שעולה מהכתבה הזו היא שהבלוגרים אינם מקצועיים ואינם אובייקטיביים. שכל העסק הזה בקשר שבין המסעדה לבלוגר אינו אתי  ועולה ממנו ריח מסריח, וגם שאני זונה. העובדה שמתפרסם מאמר בטון כזה באותה עיתונאות כתובה שקורסת, היא הוכחה לכך שלמישהו יש אינטרס. כן, אותו אינטרס כלכלי מסעיף 1.

Edited: אוגוסט 21, 2009

הפוסט שהולך לעצבן את כולם, בטוויטר הקרוב לעכברכם

בואו נדבר קצת על כנות לא כנה. עשרות בלוגרים כתבו על זה כבר לפני, עכשיו גם הגיע תורי. כל מי שישן בתקופה האחרונה ככל הנראה לא מודע לטרנד הלוהט ביותר ברחבי הרשת שנקרא "סושיאל מדיה", או בעברית צחה "מדיה חברתית". מהי אותה מדיה חברתית אשר כולם מדברים עליה? איפה טוויטר ופייסבוק נכנסים בכל העסק? איך אני קשורה לכל הסיפור? כל התשובות כאן.

לתחום הסושיאל מדיה התוודעתי לראשונה לפני שנה, עם הקרנת "שיטת השקשוקה" בסינמטק. בזמנו פנו אלי מערוץ 10, מחלקת מדיה ואינטראקטיב, בבקשה להזמין אותי לכל מיני אירועים שקשורים לערוץ. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי הזמנה זוגית לאותה הקרנה של "שיטת השקשוקה", מה שבדיעבד החזיר אותי גם לכתוב בבלוג אחרי תקופת נתק ארוכה. באותו הפוסט ליהגתי מעט אודות העובדה שאני ועוד כמה אנשים חשובים קצת יותר ממני קיבלו מעטפות על שמם שהיו ריקות, בעקבות אוברבוקינג מוגזם לאותה הקרנה. הקשר האירוני בין הון ושלטון ובין ברנז'ה לתרבות היה צורב למדי באותם הימים בעיני, שכן חוויתי את הכוויה על עורי. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי טלפון מערוץ 10 להזמין אותי למפגש בלוגרים מהראשונים שהתקיימו בזמנו וסיפרתי להם אודות עניין ההזמנה, אלו הודו שהם דאגו להזמנה שלי להקרנה בסינמטק והוכו תדהמה לגלות שזה היחס שקיבלתי. בתקופה אז, אף אחד עוד לא דיבר על מדיה חברתית וכמובן שום מלה על פייסבוק, טוויטר וכפתורי "share" למיניהם.

בלוגים זה פאסה. בלוגים היו דבר לוהט באיזור 2005. היום, אני חייבת להודות, הטראפיק שלי לא מי יודע מה. יש מי שיאמרו ש-2,700 קוראים בחודש הוא סכום מכובד, אבל אין מה להשוות בכלל כאשר ב-2005 הייתי מכסה את הכמות הזו ב-3-4 ימים. עם זאת, משום מה חברות פרסום מצאו לנכון לגלות ולנצל את המדיום המהמם הזה רק בסוף שנת 2009 - באיחור של 4 שנים. למה? הסיבות מאד פשוטות:

1. הקהל רווי מהפרסום בטלוויזיה; מקבצי פרסומות למיניהם. הקהל היום מזפזפ בקלילות לערוצים אחרים בזמן מקבצי הפרסומות (לא שזה משנה הרבה, שכן יש קרטל פרסומי בין 2 הערוצים המסחריים, אשר יוצאים באותו הזמן למקבצי הפרסומות כך שלכם לא יהיה לאן לברוח). מלבד זאת היום יש מספיק טכנולוגיות טיבו למיניהן (הוט וי.או.די וכו') שמאפשרות בעד סכומים זעומים (תלוי מי סופר) לצפות בתכנית האהובה עליכם בכל זמן שתרצו, להריץ אחורה, להריץ קדימה ויותר מהכל: ללא פרסומות. כל זה אגב, לפני שדיברנו בכלל על תוכן שיווקי סמוי בטלוויזיה שעדיין עובד בגדול. לדוגמא: יום אחרי השקת מכשיר ה"מודו" של סלקום, ב מ ק ר ה שודר פרק של "מחוברות" בו דנה ספקטור מבקרת את בעלה במשרד שלו, שהוא כמובן, משרד המפתחים של אותו מכשיר היג"כ "מודו". עד עכשיו פספסתם את הקשר? עכשיו נראה לכם שזה אולי מקרי? תחשבו שוב, עין מזויינת תוכל לדעת בקלות שככל הנראה גורם כלשהו שפך מספיק כסף כדי שהפרק הזה ישודר בדיוק יום לאחר ההשקה.

2. הטכנולוגיה כבר כאן: בשנים האחרונות שיטת הפרסום הנפוצה באינטרנט היתה באמצעות באנרים, פופ-אפים, פרסומות מזמרות ומה לא. הסיבה היחידה שגרמה לנו ללחוץ על אותן פרסומות היתה אם האתר ידע למקם מספיק טוב את הפרסומת בצמוד ללינקים עליהם הייתם רוצים ללחוץ. דהיינו, בטעות. גם השיטה הזו עברה מן העולם והתגלתה כלא יעילה ובעיקר מעצבנת את הגולש הממוצע.

3. הארץ שלנו מלאה ביותר מדי אנשים לא קריאייטיבים שלמדו פרסום, ולכן התעוררו רק עכשיו.

לפני כמה חודשים הייתי בפגישה עם העורך של אחד השבועונים המובילים בארץ, מפה לשם גם התגלגלנו לדבר קצת על כל העניין של סושיאל מדיה והוא מצא לנכון לציין שאכן החבר'ה במדיה ואינטראקטיב של ערוץ 10 יודעים מה הם עושים. כשסיפרתי להם את זה הם הסמיקו כמו נערה מתבגרת שגבר בשל אומר לה שהגשר שלה בשיניים סקסי למדי. אותו עורך, שלא משנה מי הוא ואיזה מגזין הוא עורך, נתפס בעיני כאדם אינטליגנט ומוכשר מאד שיודע מה הוא עושה, ולכן אני נוטה להאמין שהוא גם יודע על מה הוא מדבר. בגדול, השיטה של ערוץ 10 עובדת, ויסלחו לי אם אני נשמעת קצת ממורמרת למרות שאני לא, שכן אני מנסה להיות בעיקר כנה. ערוץ 10 איגדו סביבם חבורה של בלוגרים מוצלחים מאד, רובם בעלי קוראים רבים ורובם מוכשרים. אותם בלוגרים תמיד מאד שמחים להגיע למפגשי בלוגרים שהם עושים, ואני גם ביניהם, לא אכחיש. בסופו של יום ערוץ 10 זוכה לכמה וכמה פוסטים שעוסקים באותו מפגש בלוגרים וכך הם משלבים בין SEO מוצלח ובין סושיאל מדיה מוצלח בכל הממעיט במחיר. הרי, אנחנו לא מקבלים שום תשלום וואט-סו-אבר על העבודות שאנחנו עושים, וכך אנחנו מקדמים את התכנים שלהם בצורה הכי פשוטה ורלוונטית לימינו אנו - באינטרנט ובחינם!

עד כאן חינם.

תיבת האימייל שלי מדי יום מפוצצת בפניות של חברות פרסום שרוצות שאכתוב על המוצרים שהן משווקות בבלוג שלי. מי שקורא כאן ומרגיש שהוא מופצץ בתוכן שיווקי, שיחשוב שוב - כמות התכנים השיווקיים שמועלים לכאן הם אפילו לא עשירית מכמות הפניות שאני מקבלת. בעבר כבר סרבתי לחברות גדולות מאד לביצוע תוכן שיווקי גלוי. מדוע? הסיבה מאד פשוטה. אני לא משלמת בשביל אף אחד כדי לעשות עבודה, צריך לשלם לי. כשחברת פרסום פונה אלי בבקשה להתנסות במוצר חדש ומדליק ולכתוב על זה בבלוג שלי - ללא תשלום וללא שמירה על המוצר אצלי, חברת הפרסום תמיד תסביר את זה בכך שהיא רוצה לשמור על שקיפות מלאה של בלוגר אל מול הקוראים שלו. במלים אחרות - היינו יכולים לקחת את זה לגורם שיווקי או לעיתונות, אבל אז היינו צריכים לשלם כסף. מה יוצא מכך? אוקי, אני מקבלת מכשיר חדש ומגניב, אני מתנסה בו, משקיעה מזמני לכתוב עליו בבלוג שלי, מחזירה את המכשיר ולא מקבלת על כך דבר. זו רק אני או שכרגע שילמתי כסף לחברה שמפיצה את המוצר שעליו כתבתי?

תמיד אני משתדלת להסביר באופן מנומס שאני לא בת 16 ואין לי גב כלכלי כזה שנקרא "הורים". כן, אני לא מכחישה - הבלוג שלי מהווה עבורי פיסה קטנה של פרנסה. אני חושבת שזה לגיטימי, הרבה אחרים חושבים שלא. אני אגב מאמינה שקהל הקוראים שלי בוגר מספיק כדי להבין את הלגיטימיות שבעניין. כשאני מפרסמת מוצר, אני לא עושה את זה כדי להראות לחברים הבלוגרים האחרים שלי - "וואו, תראו איזו מגניבה אני, קיבלתי גאדג'ט לוהט לחודש ואתם לא." להיפך, כשאני מפרסמת מוצר אני חושבת על שני אלמנטים: קודם כל, מה יוצא לי מזה. שנית, מה יוצא לקוראים שלי מזה. אני לא יכולה לזבל את השכל לקוראים שלי בחומר פרסומי שממנו הם כל כך מנסים לברוח. הרי הקהל נוהר בהמוניו למדיה האינטרנטית שכן הוא מנסה לברוח מהמדיה הטלוויזיונית שרוויה בפרסום ושיווק.

הנה עוד דוגמא על תוכן שיווקי, גם הוא בחינם: חברת הפרסום הגדולה בארץ, לא משנה מי, הריצה קמפיין אינטרנטי למכשיר סלולרי מוביל כלשהו, לא משנה איזה. במהלך אותו צעד פרסומי הורצה קופסת קרטון כלשהי, לא משנה איזו, בין "מובילי דעה" באינטרנט. לאחד ממובילי הדעה האלה, לא משנה מיהו, חיכה המכשיר הסלולרי הנכסף והוא למעשה זכה בו. אך אל לחברת הפרסום, לא משנה מיהי, לאכזב את שאר מובילי הדעה, לא משנה מי הם, שלא ירגישו שנותרו עירומים לאחר שצילמו אותם עם קופסא, לא משנה איזו, ריקה ביד. אותה חברת הפרסום, לא משנה מיהי, העניקה את המכשיר, לא משנה איזה, לכל המשתתפים מובילי הדעה, לא משנה מיהם, להתנסות של חודש ימים במכשיר. התנאים? אין. הבנפיט? פסיכולוגיה פשוטה: תראו איזה מגניב אני, קיבלתי גאדג'ט לוהט לחודש ואתם לא." כלומר, חברת הפרסום, לא משנה מיהי, לא הכריחה אף מוביל דעה, שלא משנה מיהו, לכתוב על אותו מכשיר, שאין זה משנה מהו. אבל אותה חברת פרסום (וכן אפשר להיפטר מהסופרלטיב המטופש מקודם) לא ביקשה מאף אחד מהם לומר דבר בנושא, שכן הדבר הטבעי הוא שכאשר אדם שמעורה בחיי הקהילה באינטרנט יקבל גאדג'ט לוהט ונחשק - הוא ירוץ ויצייץ על זה בטוויטר או בפייסבוק. וכן, נחשו שוב, כל זה ב ח י נ ם.

חברות הפרסום בצורה הזו מעליבות את האינטליגנציה של הבלוגרים. לא, אנחנו לא עיתונאים (למרות שחלקנו מתיימרים להיות כאלה וזה די מגוחך), וכן, פתחנו בלוג כדי לתת לקוראים הצצה לתוך העולם הפנימי שלנו וככל שמעוות הוא מה יותר טוב. אתם רוצים שנשחק את המשחק הקפיטליסטי שלכם? אין שום בעיה, SHOW US THE MONEY!

זה באמת היה על קצה המזלג על הדברים שמתרחשים מתחת לפני השטח בעולם הסושיאל מדיה והתוכן השיווקי. זוהי נגזרת קטנה מאד מטרנד מטורף שרץ כרגע בארץ. בכל פינה תוכלו למצוא היום חברות סושיאל מדיה שצצות כפטריות לאחר הגשם ועושות בדיוק את מה שכתבתי עד כאן וגם הרבה מעבר לזה. כמות החברות האלו עולה על כמות היצרנים והמשווקים שהבינו את הכוח הגלום באינטרנט ולכן סופן של רוב החברות האלו להיעלם, ורק החזקות והקריאטיביות ביניהן (ואלו שיגלו מה יהיה הטרנד הבא באינטרנט) ישרדו.

על כל פנים, אחרי שב-1300 המילים האחרונות הצלחתי להבריח כל גורם שיווקי מהבלוג שלי, אגש לעניין שבגללו מלכתחילה התחלתי לכתוב את הפוסט הזה (זהירות, תוכן שיווקי מגיע):

ביום א' האחרון התקיים המפגש העשירי במספרו של הבלוגרים של ערוץ 10. במפגש פגשנו את עפר שלח ורביב דרוקר, וכל המפגש כמו כן שודר בסטרים לייב באינטרנט. אני, שלא ידעתי שהמפגש משודר בסטרים באינטרנט, הצלחתי להביך את עצמי באופן מיידי מול 55  גולשי הסטרים כאשר הצגתי את עצמי בתור "מיכל, מהבלוג של מיכל, כותבת על הדבר הכי חשוב בעיני שזה למעשה אני. כותבת פוסטים פעמיים-שלוש בשבוע, כי באמת שקורים לי דברים מעניינים."

ברובד העליון כל המפגש בעצם נעשה כדי שיתאפשר לשאול את שלח ודרוקר שאלות - באמצעות הבלוגרים שנכחו והטוויטר. כולם כמובן שאלו אותם שאלות נוקבות ומשעממות על חדשות ואילו אני שאלתי אותם מדוע שלא יגישו מהדורה נודיסטית, שכן שלח נראה כמי שבנוי היטב. שלח הסמיק מעט והם מלמלו על כך שלא מתכוונים להופיע בעירום והמשיכו הלאה לשאלות הרציניות האלה שלהם על תחקירים ובלה בלה בלה.

ברובד התחתון, כל המפגש בעצם נעשה כדי לקדם את תחרות הטוויטר שמתקיימת בין שלח ודרוקר ועינב גלילי וגורי אלפי. כמובן, שהמגמה היא ששלח ודרוקר ינצחו, אחרת למה כל המפגש הזה נועד. כל הסיפור הזה הוא במסגרת כתבת תחקיר שנסלי ברדה החתיכה עושה על הטוויטר והמגמות שלו במדינת ישראל הקטנה.

אני אשית הייתי מאוכזבת כי כולם היו רציניים מדי, ולכן אני פונה בשאלה נרגשת לעינב גלילי וגורי אלפי:  מדוע שלא תגישו את תכנית הרדיו שלכם בעירום? שניכם נראים כמי שבנויים היטב.

הראשונים שיתערטלו יזכו לפולו ממני בטוויטר, והבטחה לסחוף אחרי את כל חובבי הנודיזם במדינה.

Edited: אוגוסט 5, 2009