משחלף שבוע מסיום פרויקט 48 שעות סיימתי לעכל את מה שעבר עלי באחד מהיומיים המטורפים שחוויתי בחיי. למי שלא יודע, פרויקט 48 שעות הוא תחרות בינלאומית בה מתאגדים לצוותים ועל כל צוות לעשות סרט תוך 48 שעות - כתיבת תסריט, צילום הסרט, עריכה והגשה. את הפרויקט תחילה התעתדתי לעשות עם חברים מהלימודים, אבל מאחר שהתמהמהנו על שם קבוצה איחרנו את מועד ההרשמה. אי לכך, הצטרפתי לצוות של חברתי הטובה אליזרין - צוות זרוב. במהלך 48 השורות הבאות יתכן ותלמדו למה כדאי או לא כדאי לכם להשתתף בפרויקט הנ"ל בשנה הבאה:
1. פרויקט 48 שעות מהווה עילה מצויינת לפיטורין. במהלך 48 השעות הללו איבדתי את העבודה שלי. (זה בסדר, נו הארם דאן)
בהזנקה - ורודות, חייכניות ועירניות.
2. המורה שלי לעריכה, הקטור, מפרגן לי לאללה וחושב שאני עורכת תותחית. בכך הוא קנה אותי, ושנה הבאה אני ממשיכה ללמוד אצלו פוסט. האמת, טרם החלטתי אם זו הסיבה או שמא החגורה הורודה שלו שהוא מסרב להחליף איתי בעד פרט ורוד אחר. אם אשאר בקרבתו ואמשיך לנדנד לו בטוח אזכה בסוף לקבל אותה. הקטור, בחייך, זה כולה ברטר לחגורה, לא החלפת נדרים בחופה!
3. קבעון מחשבתי מבחינה יצירתית עשוי להוליד סרט גרוע מאד. כמפיקה בחרתי לשמור על ראש קטן מבחינת התוכן ולתת לחבר'ה האחרים את השרביט על היצירתיות. בתוצר המוגמר (שהשתנה ללא הרף) הדיאלוגים היו שנונים. כל השאר פחות. מזל שהיה לנו עורך תותח (דן קשאני, א.ק.א איש השקית)
4. אנשים שצעירים ממך ב-3 שנים אבל מנטלית מבוגרים ממך ב-50 יגרמו לך לרצות לדקור מישהו. תעשה איתם קולנוע רק אם הם צעירים ממך מנטלית ב-20 שנה ביחס לגיל הכרונולוגי שלך, ונמצאים בגיל המנטלי שלך. כלומר, גיל הנזלת המידלדלת.
5. כשאתה מקים תאורה של 7 נורות (משהו באיזור 10 קילו-ואט) במשך 7 שעות אל תתפלא שחם לך.
6. קשה לשלוט על ניצבים בנחמדות. צריך להיות כלבה, להטיל עליהם מרות ואימה, למרות שרוב הניצבים שגייסנו היו מקסימים ומדהימים וקשובים.
7. I get by with a little help from my friends. מעגל החברים שלי בהחלט הועיל לנו המון בלהוציא את הסרט הזה לפועל. תודה לבועז רימר, שמעון ראיצ'יק ורן גרינפלד שבאו ונתנו אחלה עבודה במשחק. לארתור מירוזיאן, ליאור בורלא ושירי כפתור שבאו בכוונה לעזור וניכוו ע"י סנוביות; אל תדאגו, זכיתם לקרדיט בסרט!
8. חמישה רדבולים ליום אכן מותירים אדם ער לזמן רב.
9. אוכל זה לא באמת דבר נחוץ, אפשר גם לחיות על אדרנלין.
10. במהלך התעסקות עם טופסולוגיה הייתי צריכה להחתים כל אחד ממשתתפי הסרט - אם ברמת הקאסט או ברמת הצוות, על טופס שמשחרר את החותם מכל זכות או דרישה כל שהיא כלפי הסרט. לחזור 50 פעמים על המשפט "הטופס שאתה עומד לחתום עליו, משמעותו שאין לך שום זכויות כלפי הסרט, לא תוכל לדרוש תשלום בעבור השתתפות בו ובמידה של פציעה לא תהיה לך שום דרישה כספית בעדה." גרם לי להתפלא איך למען השם אני חתמתי על הטופס הזה. שלושה אנשים דרשו לקרוא את המסמך עליו עמדו לחתום, אחת סירבה ולבסוף לא השתתפה בסרט.
11. אפרופו סירוב, מאחר ומדובר בצוות חברים קרוב, להבא מומלץ להשכיל שלא לדחוק לפינה אדם רק כדי שיסכים לבצע דבר מה. כמה חבר'ה נפלו עליה בנסיון לשכנע אותה לחתום לחתום לחתום בשיטות מכירה שלא יביישו חברת כבלים/סלולאר/פיננסים אכזרית. מיותר לציין שהסיפור הסתיים בדמעות והרבה רגשות מעורבים.
12. ספינינג זו דרך נפלאה להוציא אגרסיות ויאוש. ניצלתי שעות מתות לספינינג וקללות.
13. ע. הפקה זה דבר חשוב לבל יתואר. בן אשחר, עוזר ההפקה המאולתר שלי ליום הצילומים הראשון, עשה עבודה מדהימה. הרצתי ורוצצתי אותו ממקום למקום והוא לא התלונן אפילו פעם אחת. שאפו.
14. מפיקה שצריכה להתמודד עם ילדה בת 17, שלא תתפלא שהילדה שונאת אותה לפחות כמו את אימא שלה (במיוחד כשהמפיקה אומרת לה שבלי אישור מאימא היא לא יכולה להצטלם.)
15. שינה היא דבר מיותר. אפשר לחיות על אדרנלין.
16. בכל בניין בתל-אביב יש את השכן הדפוק, המרושע, המשוגע והמטומטם שהורס לכולם את החיים. בבניין בו גדלתי היה את ברקוביץ' מקומה ראשונה שהיה צועק עלי ועל אחיי בילדותינו והטיל בנו אימה עד כדי כך שלמדתי שאת דלת הכניסה אף פעם לא משאירים פתוחה ובחצר האחורית לא ניתן לשחק. בגיל ההתבגרות לימד אותי כי אין להתמזמז בכניסה לבניין, זה יעלה לי בשפריץ של מים, ולא בשפריץ רצוי אחר. בבניין בו צילמנו היה מדובר באשה מזדקנת בת 50 ומשהו לערך, מרוקאית עם ציצים נפולים שמגיעים לברכיים ויכולות התנסחות של חציל בשק תפוחי אדמה (וואו, זו המטאפורה הכי גזענית שהצלחתי להגות בחיי, וזה כולה ירקות). לה ולבעלה דוד, כל-כך כאב שקיבלנו את האישור לצלם במקלט של הבניין שהם עשו ככל יכולתם כדי להרוס לנו את הסט. ציצי-נפול שפכה עלינו מים במטרה שנתחשמל למוות, דוד ירד במדרגות והחליק על המים, החל לדמם וסרב לעזוב את הסט עד שוידא שכל אחד מאיתנו הודבק באיידס. ציצי-נפול איימה עלי ברצח, והגנים המזרחיים המזעריים מאד מאד מאד שלי (צאצאית של יוסף קארו וזה) החלו לזלוג עד כדי סינון "יו וואנט אה פיס אוף מי, ביץ'?", דוד שמר על שתיקה מופתית בכל פעם שהיה אקשן והתחיל לצרוח "יאללה יאללה יאללה עופו לי מהבניין" לאחר עשר שניות. אף אחד בצוות לא השכיל להבין שאם היינו פשוט מציעים להם להשתתף בסרט ככל הנראה הם היו סותמים את הפה. ניחא, הם בכל מקרה לא עוברים מסך.
17. על סט חשוב לעבוד עם אנשים טובים, שמבינים שלפעמים צריך לוותר קצת על האגו לרווחת כולם. למזלנו היו לנו כמה חבר'ה כאלה שנשארו מאחורי הקלעים (למשל, ענת וגיאר, שעזרה עם פרופס, הפקה וניהול הסט) שיודעים איך כדאי וצריך להתנהל על סט. לא שוכחים אתכם, ומפגרנים המון.
18. "אני רוצה למות" הוא לא משפט גס, סיננתי אותו כל 5 דקות לערך.
19. כל הציוד היקר שבעולם, וכל הצוות המוכשר שבעולם לא יגרמו לסרט שלך בהכרח להיראות יותר טוב. נכון, הפריימים שלך אולי יראו מדויקים, התאורה שלך תיראה טבעית, לא יהיו לך דרופים בסאונד, אבל זה לא יעשה אותך פחות דיק-הד, וירגישו את זה בתוצר המוגמר.
20. המיטה של אחד הבמאים יותר נוחה מהמיטה שלי. 3 שעות שינה בין רביעי לחמישי חשפו זאת בפני.
21. חלק מהצוות שעבדנו איתו היה כל-כך אליסטיסטי, שהם אפילו לא הסריחו מזיעה אחרי הצילומים. חבל, זה סקסי לאללה. עכשיו הם גם אליטיסטיים וגם א-מיניים בעיני.
22. להתברבר 3 שעות וחצי על כך שחומרי הגלם שצולמו אמש ממש ממש גרועים, זה ממש ממש בזבוז זמן. סתמו את הפה, ובואו נמשיך לצלם.
23. לפרוש באמצע, ותבוסתנות ככלל, גורמים לי להרגיש כאילו אני גידלתי ביצים בעוד החבר'ה שפרשו גידלו פות. טיפ לעתיד: בגישה כזו, אל תתפלאו שמזיינים אתכם.
24. כשאת גם מפיקה, גם מצלמת וגם מביימת שחקנים שעושים כמיטב יכולתם להרוס לך את המשך צילומי הסרט, אל תתפלאי אם הסצנה יורדת מהעריכה. עדיף כך.
25. קשרים בתעשיה זה דבר נפלא. הודות לדורון צברי (במאי "מחוברות", התוכנית בה אליזרין משתתפת) התארגנו בשעה 23:00 על לוקיישן חדש אחרי שהלוקיישן הקודם נפל (שוב, צוות שפרש שעשה כמיטב יכולתו להרוס לנו את המשך צילומי הסרט), באולפני אדיט.
26. אולפני אדיט הם מקום מ-ד-ה-י-ם. אני רוצה לעבוד שם. רוצה רוצה רוצה. אוי אלוהים, אני כל-כך רוצה. מצידי שיתנו לי לנקות רצפות, משם הדרך לדיגיטציה, עריכה והשתלטות על העולם בטוח לא ארוכה.
סוג של פטיש
27. רחוב לבונטין זה לא רחוב ברזילי.
28. כשאני עוטה לראשי מסכת ארנב ענקית אני כוסית הרבה יותר.
29. אם אין משפחתי לי, מי לי. ב-2 לפנות בוקר של ליל חמישי, עת התיישבנו לערוך את החומרים שצולמו עד כה, אימא שלי הרימה אלי טלפון בהול להגיע לאיכילוב. אבי חטף התקף אסטמה חמור ונאלצתי לבלות איתו את כל הלילה במסדרון מעופש בפנימית כ' (כושלאמא). אבא שלי, בניגוד לשאר המשפחה, הבין את המצב בו הייתי נתונה והחליף אתי - אני ישנתי במיטת החולה ואבי על הכורסא הלא נוחה.
30. האחיות והאחים של איכילוב בחדר המיון הם אנשים לא אדיבים. כשהגעתי לחדר המיון עוד הייתי בפאזת המפיקה. אבא שלי ביקש כוס מים, ואף אחד לא טרח להגיש לו אחת במשך 10 דקות כי כוווווולם היו עסוקים בלשבת בפייסבוק ולהביט בתמונות של איזו אחת שהשריצה לא מזמן ילד. רק אחרי שצרחתי עליהם שפייסבוק זה נורא נחמד, אבל יש להם עבודה לעשות, טרחו להחיש מים לאבי המשתנק.
31. האחיות והאחים של איכילוב בפנימית כושלאמא גם לא נחמדים. כשהתעוררתי בבוקר יום ו' וידעתי שתוך שעה וחצי עלי לחזור לסט לצילום הסצנה האחרונה, וגיליתי שאין בכוונתו של אף אחד להגיע לבית החולים להחליף אותי, הגיעה התמוטטות העצבים. יש לי סצנת סיום לכתוב, לא עישנתי סיגריה קרוב ל-6 שעות ובאופן כללי הייתי מאד מאד עייפה (בתחילת אותו השבוע הכרתי בחור מהמם שהדיר שינה מעיני מידי לילה). כשהתחלתי לצרוח ולבכות על אימא שלי בטלפון ובאופן כללי על כל אדם שהיה ברדיוס ה-10 מטרים שלי, האחיות הפטירו שכנראה איני מבינה שאבי הוא זה שמאושפז, ולא אני. אבא שלי ציווה עלי להסתגר בשירותים ולעשות שאכטה לפני שאשתגע. אחרי שעישנתי סיגריה ונרגעתי כתבתי את סצנת הסיום הכי מגניבה בעולם.
32. איכילוב זה חור חור חור חור. עד שהבנתי איך יוצאים משם, הספקתי לעשן עוד 5 סיגריות.
33. הבית של זרוב מטונף כמו שלי. זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב.
34. ללבוש את אותם בגדים במשך יומיים, ספוגי זיעה ומחלות, זה לא כ-ז-ה נורא.
מביימת ניצבים
35. לפעמים לוקיישנים מדהימים נמצאים ממש מולך. מול הבית של זרוב בר"ג יש גבעה מגניבה, טיפסנו עליה והצילומים שם יצאו סופניים.
36. ספאנקים בטוסיק זה כיף, אבל את זה ידעתי גם לפני. תודה לך ניצב יקר!
37. טמבור יכול לשמש כאחלה פרופס לדם, במיוחד אם הדם ורוד. סצנת הסיום למעשה כללה את הוצאתה להורג של זרוב, באמצעות סקילה. סקילה זה נפלא. לה לה לה.
38. פרויקט 48 שעות בקיץ יכול לגרום לסרטן העור. חבל שחתמתי על מסמך שמשולל ממני כל אפשרות לתבוע ממישהו כסף.
39. לעצור ולנוח זה דבר נפלא. אחרי שסיימנו לצלם את הסצנה האחרונה קפצתי למאראבו, שם זכיתי לארוחה מפנקת על חשבון ערוץ 10.
40. עריכה זה דבר נורא. כל בישי-המזל בעולם יקרו לך בזמן העריכה. הדיגיטציה תמיד מתעכבת, הרינדור לוקח שנים, והאקספורט - הו האקספורט! המחשב תמיד יקרוס באמצע, זה יקח הרבה זמן וזה יגרום לך למרוט את כל שערות ראשך גם אם אתה לא סובל מטריכוטילומניה.
41. ביום ששי אחה"צ כבישי תל-אביב פתוחים. כל הפרובינציה סיימה לחפש חניה לשווא בתל-אביב, לעבור באור אדום בכל צומת אפשרי וללכת לאט בשינקין, מה שאפשר לנו להגיע לסינמטק בזריזות.
איזו התרגשות!
42. השנה לא זכיתי להינות מהרגע בו אני יושבת בחוץ אחרי ההגשה של הסרט ולהסתכל במפגרים כמוני שועטים בריצה לעבר תיבת ההגשה. מילא, אולי בשנה הבאה.
43. אם לא ישנת זמן רב, סביר להניח שתיתקל בחפצים. יש לי שטף דם בשלל צבעי הקשת כדי להזכיר לי שספות זה כואב.
44. בסינמטק יש בעית אוחצ'יזם קשה. רציתי לצלם את כל הטפסים של הפרויקט כדי שישאר לנו עותק מהכל, כשניגשתי למודיעין ישבה שם אחת היסטרית שהתעצבנה מזה ששואלים אותה כל הזמן שאלות. זרוב ואני עמדנו כעלמות חן חמודות והמתנו בסבלנות שיתפנה אלינו. כששם לב לקיומנו שאל בעצבים "מה אתן רוצות?!", הסברתי לו שלהיות אדיב לא יהרוג אותו וארשת פניו השתנתה מעט, כאילו הבין שהוא אכן מתנהג בצורה לא הולמת - בין אם כעובד של הסינמטק, או כבן-אדם באופן כללי. שאלתי אותו אם יש מכונת צילום בסינמטק, הוא אמר שהוא לא יודע ושנלך לשאול את אחראי המשמרת שיושב במזנון ואוכל פסטה. אף אחד לא אכל פסטה במזנון. האוחצ'ה פשוט שיקרה בלי להניד עפעף. איזה בת זונה אוכלת בתחת.
45. הסינמטק זה חרא בכל מקרה, אין להם פופקורן. מה זה השטויות האלה. אליטיזם אעלק.
46. גילה אלמגור אשה קטנה, אך מרשימה במציאות. מה היא עשתה בסגירת הפרויקט 48 שעות? אינני יודעת.
47. אחרי ההגשה ישבנו ברכב של מעיין וצפינו בסרט. דור היה מאוכזב מאד ואילו אני הייתי מאושרת עד הגג. התוצר המוגמר של עבודה מוטרפת של 48 שעות היה מופלא בעיני. אילו היה מדובר בתוצר מוגמר של 48 ימים, או אפילו 5 ימים - סביר להניח שהייתי מאוכזבת. יצא לנו סרט קליל, מצחיק, סקסי ו-ורוד במיוחד.
48. זו היתה אחת החוויות המדהימות בחיי. לא אשכח אותה בחיים. היה לי צוות מדהים לעבודה. כל אחד מצוות הגרעין - דור, זרוב ודן, הוא אדם רגיש ואינטליגנט ויצירתי. לא הייתי מחליפה את הצוות הזה בעד שום דבר בעולם. כל אחד נתן את הנשמה ו-200% מהאנרגיות שלו. היה לנו כיף מאד לעשות את הסרט הזה, והדבר ניכר בתוצר הסופי.
את אחורי הקלעים של הפרויקט הזה סביר להניח שתזכו לראות ב"מחוברות" בעוד זמן מה בהוט3, תזכו לגלות איך אנשים יפים מצליחים להתכער תוך 48 שעות של חוסר שינה, חוסר אוכל וחוסר מין.
את ההקרנה של הסרט שלנו, "הצינוק", יהיה ניתן לראות באתר "מאקו" החל מתחילת יולי וביום ד', ה-8.7 ב-20:00 בסינמטק תל-אביב. העלות 25 שקלים בלבד. אנחנו נהיה הסרט הרביעי שמוקרן. תבואו, יהיה ורוד.
Edited: יוני 25, 2009
טוויטר
