מה זה אותנטי?

עוד שלושה חודשים אהיה בת 25, אבל אל תתפלאו אם על הזמנת יום ההולדת שלי ארשום שאני עומדת להיות בת 16 (כן, כן, זוהי השנה התשיעית). אני עוד צעירה, כך כולם אומרים. כך אני גם מרגישה. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה הייתי בסוג של ריגרסיה נפשית. החברים הקרובים שלי מכירים אותי כבר מגיל 16, אפילו קצת לפני. היו שם וזכו לגלות איך עוד ועוד קליפות של פוזה מתקלפות ממני, והדרך לעסיס שלי האמת שעוד רחוקה.

חלק יודעים, ואני מניחה שחלק לא, את השנים האחרונות של שנות העשרה שלי העברתי עם גבר שמבוגר ממני בהרבה. זה מצחיק, בדרך-כלל לפרטים כאלה אין מקום אצלי בבלוג. בהמשך גם אסביר למה. כשמערכת היחסים הסתיימה, כשהייתי בת 19 וקצת, בפנים הרגשתי מאד זקנה וחמוצה. הרגשתי קצת בגילו, ונראה לי שאיפשהו עד היום הוא מרגיש בגיל שאני עומדת להיות בקרוב. קצת אחרי שמערכת היחסים הזו הסתיימה פתחתי את הבלוג הזה, איפשהו בשלהי 2004. הבלוג הזה עזר לי לעשות, כאמור, תהליך רגרסיבי - ככל שהשנים עברו והגיל הפיזי שלי התקדם, כך הגיל המנטלי שלי התמעט. אני חושבת שבסופו של דבר מצאתי את הנקודה שבה אני מאוזנת היום. נחמד לי עם עצמי.

אפשר לדפדף אחורה, זה קצת מביך אפילו אותי, ולגלות שהייתי מעדכנת די הרבה, לעתים אפילו הייתי כותבת 3 פוסטים ביום. היום, הזמן והמקום הזה, לא מאפשרים לי לעדכן כל כך הרבה. כמו הרבה בלוגרים טובים ופופולריים, שאין להם אג'נדה מסוימת פרט לחשוף את עולמם האשי שלאט לאט התחלף בעולם מסחרי למדי, אני משתדלת עדיין לתת איזשהו טפח רלוונטי לחיי האישיים כאן. אולי בניגוד ואולי ביחד איתם, אני מנסה לעשות את זה באופן מודע ולרוב כמה שיותר שקוף.

כשאתה הופך להיות לדמות מוכרת בספרה האינטרנטית קשה לך באמת להיות אתה. באחד הפוסטים הקודמים סיפרתי שהשנה אני לומדת בימוי דוקומנטרי במסגרת הלימודים. סרט סוף הסמסטר שלנו (שמתהווה בימים אלה ממש) עוסק ב"מקום". היה לי קושי רב לחפש מקום אמיתי שבו אני יכולה להתעסק בו. האינטואיציה האוטומטית שלי אמרה לי לחזור לתיכון, כי זה המקום שהכי פחות הייתי רוצה לחזור אליו בחיי. התיכון מהווה בשבילי סוג של חור שחור ואני לא מתביישת לומר בילדותיות מסוימת שתקופה יותר קשה מאז כבר לא תהיה לי בחיים. מהסיבה הזו בחרתי שלא, המקום הזה קשה מדי. העבר באופן כללי הוא משהו שאני אוהבת להותיר מאחור ומדי פעם להציץ בו בביישנות ולהתחרט על הרבה דברים שאמרתי. כדי לא להתחרט אני מדחיקה.

הרעיון הבסיסי לסרט סוף הסמסטר שלי התחיל במקום שבו אני נמצאת כיום ותופס נתח מרכזי מחיי, שהוא עולם האינטרנט. רציתי תחילה להציג את הדיסוננס שקיים בין המיכל 'סופרסקסית' גרוסברג שבאינטרנט ובין מיכל גרוסברג שבאופליין. היינו אמורים לכתוב תסריט (כן, סוג של הצעה למה הולך להיות בסרט) ומאד התקשיתי עם החלק הזה. הרגשתי צורך לפעול באופן אינטואיטיבי ואחרי זה להרכיב את "התסריט" ברמת העריכה. המורה שלי לבימוי דוקומנטרי, אילן יגודה (שסביר שיכנס לכאן בשלב כזה או אחר להתעדכן בעניינים, ויובך לגלות שאני חושבת שהוא מעלף ומעבר לזה יצטרך להתמודד עם העובדה שבעתיד זו תהיה התוצאה הראשונה בגוגל כשיחפשו אותו), באמת הלך וחיפש אותי בגוגל וקצת עיין פה. אני חושבת שבמבט ראשון לא כל-כך היה לו ברור מהי הנקודה שאני מנסה לחדד.

השיעורים חלפו והרעיון של הסרט לאט לאט התחדד והתנקז לנקודה הזו ממש - מה בעצם נשאר ממיכל של הבלוג אחרי השילוב של כל התכנים המספונסרים? והשאלה האתית שעומדת בדבר.

<פאוזה קצרה - הבחור שאני יוצאת איתו כרגע התקשר עכשיו, שאל אם אנחנו נפגשים, אמרתי לו שאני עובדת, משמע כותבת פוסט בבלוג, הוא אמר לי שאני נשמעת טרודה. כן, זה מצחיק שעבודה עבורי היא לעבור סוג של תהליך נפשי בכתיבה, או שמא ההיפך. אגב, הוא מקסים וממש מוצא חן בעיני. מעניין אם הוא קורא את זה.>

אני חייבת להודות שהשאלה שהרבה מתעסקים בה, האתית, קצת פחות מעניינת אותי. כפי שאני תמיד אומרת, הבלוג שלי הוא הממלכה שלי, ולכן אני בוחרת מה להביע כאן ומה לא. אני לא משחקת בקקה עם מי שקורא אותי ומי שחווה אותי - אני משתדלת להעניק תוכן אישי ואיכותי לצד תוכן מספונסר באופן מובלע, השאלה האמיתית עבורי היא יותר אשית מאתיקה - מי יוצק לתוך מי את התוכן - המותג אל מיכל או מיכל אל המותג? אני אולי מתיימרת לחשוב שמיכל אל המותג, לעתים אנשים חושבים אחרת. זה בסדר, זו אחריות שלקחתי על עצמי לפני שהחלטתי לקחת בזה חלק. אולי גם בגלל זה שאלות אתיות לא מטרידות אותי.

באשר לחלק המספונסר שבפוסט, שבכלל הביא אותי כדי לכתוב את המלים האלו, מדובר בקמפיין חדש ל-Vichy - קרם לחות לפנים נוגד חמצון שאמור להשיב לפנים מראה עור צעיר. סביר להניח שרבים מכם שמו לב לכך, בשבוע האחרון Vichy מזמינה את הגולשות לשפץ תמונה בפוטושופ בחינם, כדי שיהיה ניתן להשתמש בה לפייסבוק או לאתרי הכרויות. גם אחת מתמונותיי שופצה.

שקלתי הרבה ביני לבין עצמי איזו תמונה לשלוח. בסך-הכל אני מאד מרוצה מהמראה החיצוני שלי (20 אלף שקלים של חדר כושר וסכין מנתחים עשו את שלהם), ולכן קצת היה לי מוזר לבחור תמונה שלי שתעבור שיפוץ. בסופו של דבר בחרתי דווקא את התמונה שאומרת יותר עלי באופן פנימי, מאשר תמונה שאמורה להרשים אחרים באופן החיצוני. לא יצאתי בה הכי יפה או כוסית או הורסת, אבל אני אוהבת אותה כי היא אני. היא חלק מההווה הנוכחי שלי, היא מציגה את החיצוניות שלי ברגעים בהם אני עושה דברים שאני אוהבת.

התמונה צולמה ביהיינד דה סינס של הצילומים של סרט הגמר שלי בשנה שעברה, כשהיינו לקראת סוף יום הצילומים השני והאחרון, אחרי 14 שעות עבודה רצופות, ואחרי 30 שעות עבודה בכלליות. תכל'ס, אם אני נראית ככה אחרי כל כך הרבה שעות עבודה מורטות עצבים, כנראה שבאמת הכל בסדר.

הריטוש הפוטושופי בעיני הוא סמל למה שנותר ממני כלפי חוץ. אני לא חושבת שיש טעם שארחיב מעבר למשפט הזה, כל אחד מוזמן לעשות את האינטרפטציה בעצמו.

(באופן אישי אני אוהבת יותר את התמונה שלפני השיפוץ, לא כי השיפוץ לא טוב חלילה, אלא כי לפעמים אותנטי זה נחמד, במיוחד אם יודעים מה זה אומר.)

לפני

אחרי

Edited: ינואר 23, 2010

רות קופצת לבקר בבלוג ומשאירה לי תחתונים למזכרת

שימו לב! סנסציה בבלוג של מיכל! פוסט אורח של החברה הכי טובה שלי. אתם מוכנים???

אהלן! אני רות, החברה השווה של מיכל שפלשה לבלוג שלה כדי לשאוף קצת כוח ורוד וגם כדי לספר לקוראיה הנאמנים על הרגעים האיכותיים שביליתי עם בעלת בלוג זה בשבוע האחרון ולגרום לכולכם לקנא בי על כך.

אחרי אין ספור הברזות וחוסר תיאומים, שיני בינה סוררות בפיה של גרוסברג המארחת שלי פה בבלוג, הצלחנו אני והיא להיפגש ולהעניק אחת לשנייה שעה מהכישרונות שלנו במסגרת הפרויקט החדש של קוטקס. (זוכרים? בבלוג שלי סיפרתי לכם על האתר של קוטקס הקורא לנשים שבנינו להעצים אחת את השנייה באמצעות החלפת כישרונות בין הבנות באתר).

היא תספר לכם בבלוג שלי (כאן וכאן וכאן) על הפטנטים החביבים שלמדתי את מיכל לעשות בפוטושופ שהופכת כל אישה חזקה לכוכבת הורסת. אבל נדמה לי כי הכישרון שמיכל העבירה לי הוא בעל ערך רב יותר ועל כך אני אסירת תודה. תודה תודה תודה.

מיכל שלומדת בבית ספר לקולנוע עם תקציב מעט יותר גבוה מהבלאי שאנחנו קבלנו באוניברסיטת תל אביב עברה בשנה הראשונה ללימודיה קורס לצילום בשחור לבן וספרה לכם על זה פה בבלוג שלה. כמו בכל דבר הפכה מייד לדבר הלוהט ביותר בכיתתה. לכן מאוד שמחתי שאם יש מישהי שתלמד אותי את אומנות הצילום בשחור לבן זו דווקא היא.

בשל אופי הצילומים היינו צריכות להיפגש דווקא באור היום, זו הייתה בעיה קשה מאוד בשל העובדה שאת רוב שעות האור בחיי אני מבלה מאחורי מסך מרצד בעבודה זו או אחרת. בסופו של דבר הצלחנו להיפגש והתחלנו להקליק על המצלמה. לאחר שעות רבות של צילומים ועוד שעות רבות בחדר החושך, יצאו לנו גם כמה תמונות (שיעלו בקרוב, ברגע שנניח ידינו על סורק תקין). אני לא בטוחה שעתידי נמצא בעולם הצילום עם היד הלא יציבה שלי וחוסר היכולת שלי ליצור פריים אחד נקי, אבל תשפטו אתכם כשתראו את התוצאה.

אז מה למדתי מהשבוע הזה? שחתולים זה שיאו ממש ארטיסטי אבל הם זזים הרבה, שהומלסים לא אוהבים שמצלמים אותם ושמיכל משום מה לא מסכימה להצטלם בעירום שחור-לבן אפילו למען מטרה נעלה זו.

מיכל – ציפיתי ממך ליותר.

רות סגל, בת 26 מתל-אביב, מחזיקה בחבר שווה במיוחד ועובדת בעבודה שאין בה טלפונים. תבקרו בבלוג שלה.

אתם מוזמנים להקליק כאן כדי לקרוא את הפוסט האורח שלי בבלוג שלה.

מיכל בימים ורודים יותר

Edited: דצמבר 30, 2009

הכשרון האמיתי חבוי בתחתונייך, אשה!

שנת הלימודים השניה הגיעה עלי לטובה. כבר חצי סמסטר עבר, ואני עדיין מרגישה איפשהו תקועה מאחור לאור זה שפספסתי כמעט את כל מחצית הסמסטר הראשון בעקבות עבודה.  עד לפני כמה שבועות עבדתי ב-2 פרויקטים במקביל שמילאו בממוצע 18 שעות ביום. נהייתי ממש סוג של וורקוהולית. בסופו של דבר כנראה שמלבד פספוס של רוב תחילת הסמסטר, גם התפיידה לה באוויר עוד מערכת יחסים. זה תמיד מסובך מזה, אבל נראה לי שעדיף להשאיר את זה ככה. אז חודש אני כבר לבד, בינתיים הפרויקט הראשון הסתיים לו לפני שבועיים וגם השני בסופ"ש האחרון. נשארתי רק עם הלימודים ועם עצמי. תכל'ס? משעמם.

אז מלבד נסיונותי הכושלים לחפש בן אדם חדש שאצליח להכניס ללבי שוב, ומלבד העבודות השונות ללימודים שאני עושה את עצמי כאילו הן תופסות את זמני, הוזמנתי ע"י קוטקס לתרום שעה אחת מזמני כדי לחלוק עם העולם את אחד מכשרונותי הרבים. מה המשמעות של הדבר? אז כך: קוטקס השיקו אתר בו נשים יכולות להחליף כשרונות האחת עם השניה. בראש האתר, בבאנר, כפי שניתן לראות כבר מככבות אני, מיכל, וחברתי הטובה רות שאכן החלטנו להחליף כשרונות אחת עם השניה, על זאת אפרט בהמשך. אממה, נראה שנפלה טעות. משום מה קוטקס חושבים שאני יודעת לאפות מצגות ורות יודעת לבנות עוגות, או שמא הפוך.

אז רגע לפני שקוטקס יעלו על דעתם לשייך לכן כשרונות שאין לכן באמת, אתן מוזמנות להצטרף לאתר, להציע את כשרונותיכן הרבים ולחפש אחר מישהי שתוכל לספק לכן שירותי כשרון בחזרה.

עכשיו, באשר לכשרון שלי. עקב היותי כ"כ מושלמת נאלצתי לחשוב זמן רב ביני לבין עצמי איזה כשרון כדאי לי להחליף, הרי אני יודעת לעשות הכל ואני יודעת לעשות הכל טוב. אולי חוץ ממתמטיקה. תחילה חשבתי אולי להחליף עם רות את כשרוני בכתיבת תסריטים או עריכת וידאו אבל מה לעשות שהיא כבר סיימה לימודי קולנוע ואת מה שהיא למדה אני כנראה עדיין לא סיימתי ללקק מהשפתיים. שקלתי ללמד אותה גם איך מתקינים לבד ראוטר או חומרה של מחשב אבל מה לעשות שגם את זה היא יודעת לעשות (ואולי זה הזמן להקים איגוד של חתיכות שיודעות איך לפרק ולהרכיב מחשב - ואם אפשר אז בעירום!) . המסקנה שהגעתי אליה היא שרות ככל הנראה מוכשרת לפחות כמוני ולכן יהיה לי קשה להעשיר את הידע שלה במשהו חדש.

(רות, את מושלמת.)

אחרי מחשבה רבה שהשקעתי בעניין, החלטתי לשלוף מארסנל הכשרונות שלי את הדבר היחיד שלמדתי בחיי ואין בו שום שימוש וואט-סו-אבר בעולם הדיגיטלי שלנו פרט להנאה. בשנה שעברה במסגרת הלימודים לקחתי קורס צילום אנאלוגי בשחור לבן, וכן למדתי את כל תהליך הפיתוח וההדפסה הסיזיפי שכרוך בכך.  אז קודם כל עלי להזהיר מראש את רות שזה הולך לקחת יותר משעה, אבל זה הולך להיות ממש ממש ממש כיף. באחד מן הימים הקרובים נצא לצלם להנאתנו ברחובות תל-אביב עם פילם ולאחר מכן נבלה מספר שעות יחדיו בחדר חושך, נסריח מכימיקלים וכו', אבל היי, יהיו לנו דברים ממש ממש יפים ושווים להראות לכם אחר-כך.

בתמורה רות הולכת למקצע את הידע שלי בפוטושופ ואילו רק כדי שנוכל לגרום לעצמנו להרגיש שגם בעולם הדיגיטלי אפשר להוציא תמונות שוות ערך לאיכותן של תמונות בפילם. וגם כדי שאני אפסיק לשים את הפרצוף שלי בתוך כל מיני מרקים באופן פתאטי למדי.

נ.ב. אני גם מחפשת גבר שאוכל להחליף איתו את הכשרון שלי, כן, זה מהכותרת. מומלץ שהכשרון שלו יהיה דומה לשלי ושזה ימשך יותר משעה אחת.

Edited: דצמבר 14, 2009