טוויטר
מה זה אותנטי?
עוד שלושה חודשים אהיה בת 25, אבל אל תתפלאו אם על הזמנת יום ההולדת שלי ארשום שאני עומדת להיות בת 16 (כן, כן, זוהי השנה התשיעית). אני עוד צעירה, כך כולם אומרים. כך אני גם מרגישה. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה הייתי בסוג של ריגרסיה נפשית. החברים הקרובים שלי מכירים אותי כבר מגיל 16, אפילו קצת לפני. היו שם וזכו לגלות איך עוד ועוד קליפות של פוזה מתקלפות ממני, והדרך לעסיס שלי האמת שעוד רחוקה.
חלק יודעים, ואני מניחה שחלק לא, את השנים האחרונות של שנות העשרה שלי העברתי עם גבר שמבוגר ממני בהרבה. זה מצחיק, בדרך-כלל לפרטים כאלה אין מקום אצלי בבלוג. בהמשך גם אסביר למה. כשמערכת היחסים הסתיימה, כשהייתי בת 19 וקצת, בפנים הרגשתי מאד זקנה וחמוצה. הרגשתי קצת בגילו, ונראה לי שאיפשהו עד היום הוא מרגיש בגיל שאני עומדת להיות בקרוב. קצת אחרי שמערכת היחסים הזו הסתיימה פתחתי את הבלוג הזה, איפשהו בשלהי 2004. הבלוג הזה עזר לי לעשות, כאמור, תהליך רגרסיבי - ככל שהשנים עברו והגיל הפיזי שלי התקדם, כך הגיל המנטלי שלי התמעט. אני חושבת שבסופו של דבר מצאתי את הנקודה שבה אני מאוזנת היום. נחמד לי עם עצמי.
אפשר לדפדף אחורה, זה קצת מביך אפילו אותי, ולגלות שהייתי מעדכנת די הרבה, לעתים אפילו הייתי כותבת 3 פוסטים ביום. היום, הזמן והמקום הזה, לא מאפשרים לי לעדכן כל כך הרבה. כמו הרבה בלוגרים טובים ופופולריים, שאין להם אג'נדה מסוימת פרט לחשוף את עולמם האשי שלאט לאט התחלף בעולם מסחרי למדי, אני משתדלת עדיין לתת איזשהו טפח רלוונטי לחיי האישיים כאן. אולי בניגוד ואולי ביחד איתם, אני מנסה לעשות את זה באופן מודע ולרוב כמה שיותר שקוף.
כשאתה הופך להיות לדמות מוכרת בספרה האינטרנטית קשה לך באמת להיות אתה. באחד הפוסטים הקודמים סיפרתי שהשנה אני לומדת בימוי דוקומנטרי במסגרת הלימודים. סרט סוף הסמסטר שלנו (שמתהווה בימים אלה ממש) עוסק ב"מקום". היה לי קושי רב לחפש מקום אמיתי שבו אני יכולה להתעסק בו. האינטואיציה האוטומטית שלי אמרה לי לחזור לתיכון, כי זה המקום שהכי פחות הייתי רוצה לחזור אליו בחיי. התיכון מהווה בשבילי סוג של חור שחור ואני לא מתביישת לומר בילדותיות מסוימת שתקופה יותר קשה מאז כבר לא תהיה לי בחיים. מהסיבה הזו בחרתי שלא, המקום הזה קשה מדי. העבר באופן כללי הוא משהו שאני אוהבת להותיר מאחור ומדי פעם להציץ בו בביישנות ולהתחרט על הרבה דברים שאמרתי. כדי לא להתחרט אני מדחיקה.
הרעיון הבסיסי לסרט סוף הסמסטר שלי התחיל במקום שבו אני נמצאת כיום ותופס נתח מרכזי מחיי, שהוא עולם האינטרנט. רציתי תחילה להציג את הדיסוננס שקיים בין המיכל 'סופרסקסית' גרוסברג שבאינטרנט ובין מיכל גרוסברג שבאופליין. היינו אמורים לכתוב תסריט (כן, סוג של הצעה למה הולך להיות בסרט) ומאד התקשיתי עם החלק הזה. הרגשתי צורך לפעול באופן אינטואיטיבי ואחרי זה להרכיב את "התסריט" ברמת העריכה. המורה שלי לבימוי דוקומנטרי, אילן יגודה (שסביר שיכנס לכאן בשלב כזה או אחר להתעדכן בעניינים, ויובך לגלות שאני חושבת שהוא מעלף ומעבר לזה יצטרך להתמודד עם העובדה שבעתיד זו תהיה התוצאה הראשונה בגוגל כשיחפשו אותו), באמת הלך וחיפש אותי בגוגל וקצת עיין פה. אני חושבת שבמבט ראשון לא כל-כך היה לו ברור מהי הנקודה שאני מנסה לחדד.
השיעורים חלפו והרעיון של הסרט לאט לאט התחדד והתנקז לנקודה הזו ממש - מה בעצם נשאר ממיכל של הבלוג אחרי השילוב של כל התכנים המספונסרים? והשאלה האתית שעומדת בדבר.
<פאוזה קצרה - הבחור שאני יוצאת איתו כרגע התקשר עכשיו, שאל אם אנחנו נפגשים, אמרתי לו שאני עובדת, משמע כותבת פוסט בבלוג, הוא אמר לי שאני נשמעת טרודה. כן, זה מצחיק שעבודה עבורי היא לעבור סוג של תהליך נפשי בכתיבה, או שמא ההיפך. אגב, הוא מקסים וממש מוצא חן בעיני. מעניין אם הוא קורא את זה.>
אני חייבת להודות שהשאלה שהרבה מתעסקים בה, האתית, קצת פחות מעניינת אותי. כפי שאני תמיד אומרת, הבלוג שלי הוא הממלכה שלי, ולכן אני בוחרת מה להביע כאן ומה לא. אני לא משחקת בקקה עם מי שקורא אותי ומי שחווה אותי - אני משתדלת להעניק תוכן אישי ואיכותי לצד תוכן מספונסר באופן מובלע, השאלה האמיתית עבורי היא יותר אשית מאתיקה - מי יוצק לתוך מי את התוכן - המותג אל מיכל או מיכל אל המותג? אני אולי מתיימרת לחשוב שמיכל אל המותג, לעתים אנשים חושבים אחרת. זה בסדר, זו אחריות שלקחתי על עצמי לפני שהחלטתי לקחת בזה חלק. אולי גם בגלל זה שאלות אתיות לא מטרידות אותי.
באשר לחלק המספונסר שבפוסט, שבכלל הביא אותי כדי לכתוב את המלים האלו, מדובר בקמפיין חדש ל-Vichy - קרם לחות לפנים נוגד חמצון שאמור להשיב לפנים מראה עור צעיר. סביר להניח שרבים מכם שמו לב לכך, בשבוע האחרון Vichy מזמינה את הגולשות לשפץ תמונה בפוטושופ בחינם, כדי שיהיה ניתן להשתמש בה לפייסבוק או לאתרי הכרויות. גם אחת מתמונותיי שופצה.
שקלתי הרבה ביני לבין עצמי איזו תמונה לשלוח. בסך-הכל אני מאד מרוצה מהמראה החיצוני שלי (20 אלף שקלים של חדר כושר וסכין מנתחים עשו את שלהם), ולכן קצת היה לי מוזר לבחור תמונה שלי שתעבור שיפוץ. בסופו של דבר בחרתי דווקא את התמונה שאומרת יותר עלי באופן פנימי, מאשר תמונה שאמורה להרשים אחרים באופן החיצוני. לא יצאתי בה הכי יפה או כוסית או הורסת, אבל אני אוהבת אותה כי היא אני. היא חלק מההווה הנוכחי שלי, היא מציגה את החיצוניות שלי ברגעים בהם אני עושה דברים שאני אוהבת.
התמונה צולמה ביהיינד דה סינס של הצילומים של סרט הגמר שלי בשנה שעברה, כשהיינו לקראת סוף יום הצילומים השני והאחרון, אחרי 14 שעות עבודה רצופות, ואחרי 30 שעות עבודה בכלליות. תכל'ס, אם אני נראית ככה אחרי כל כך הרבה שעות עבודה מורטות עצבים, כנראה שבאמת הכל בסדר.
הריטוש הפוטושופי בעיני הוא סמל למה שנותר ממני כלפי חוץ. אני לא חושבת שיש טעם שארחיב מעבר למשפט הזה, כל אחד מוזמן לעשות את האינטרפטציה בעצמו.
(באופן אישי אני אוהבת יותר את התמונה שלפני השיפוץ, לא כי השיפוץ לא טוב חלילה, אלא כי לפעמים אותנטי זה נחמד, במיוחד אם יודעים מה זה אומר.)
לפני
אחרי
Edited: ינואר 23, 2010
